הסיכוי שאגרות הגודש ייצאו לדרך קלוש, ולא רק נתניהו וחולדאי אשמים

הזעם של תושבי צפון ת"א על הצבתם מחוץ לטבעת הראשונה במפת אגרות הגודש - גל שהתעורר בימים האחרונים לאחר שהממשלה פרסמה את מיקום מצלמות התשלום האוטומטיות - הפך לגמרי את הסיבה והמסובב. מי שמלין על הסכומים הגבוהים שאזרחי ישראל יצטרכו לשלם כדי לנסוע עם רכב פרטי לתוך המטרופולין (מקסימום 37.5 שקל ליום, למי שיחצה את 3 הטבעות), שוכח שזו המטרה, לא התוצאה. בדיוק כמו הנתיב המהיר בכניסה לתל אביב, שלא נסלל כדי לקחת מס מהנהגים (הבוקר בשעה 8 התעריף עמד על 110 שקל לנסיעה), אלא כדי שהם יואילו בטובם לחנות במתחם החניה הגדול בכניסה לעיר, ולעלות על שאטל ציבורי חינם. או לאסוף 2 נוסעים נוספים (מעל 3 נוסעים פטורים מתשלום). אלמלא חסם התשלום הגבוה, הנתיב לא היה מהיר. ככה פשוט.

תושבי תל אביב, כך מעודדים תחב"צ

הסדר הנכון הוא כזה: אל תכנסו - ואל תשלמו. לכו ברגל. תדוושו באופניים. תרכבו על קורקינט. תעלו על אוטובוס. תסעו ברכבת. הסיפור של רכבים פרטיים שנכנסים בחופשיות למרכז העיר פשוט נגמר. על אחת כמה וכמה אם אתם תושבי תל אביב, שאפילו לא צריכים לשבור את הראש איך להגיע לקו תחבורה ציבורית שנוסע למרכז הצפוף.

לפני שנה, בדיון לקראת אישור החוק, העריכו במשרד האוצר כי האגרה תביא להפחתה של 30% מהעומס בכבישי המטרופולין. את הערכות האוצר צריך כמובן ליטול בעירבון מוגבל, כולל זו שמעריכה שההכנסות מאגרה יגיעו ל-1.3 מיליארד שקל בשנה, אבל צריך גם לדעת שהם קבעו מפורשות כי "כל ההכנסות מהאגרה יושקעו בתחבורה הציבורית בישראל, וחלקם יהווה מקור למימון תוכנית המטרו". ולכן, העובדה שראש עיריית תל אביב רון חולדאי נשא השבוע את דגל הזעם ("תושבי תל אביב־יפו לא צריכים לשלם אגרת גודש בנסיעה בתוך העיר שלהם"), היא בעיקר תמוהה. או שבעצם היא די מתבקשת, בהינתן שבעוד פחות משנה יערכו הבחירות לראשות העיר, וזה בדיוק הזמן להחליף פופוליזם של פוליטיקאים מהשלטון המרכזי בפופוליזם של ראשי ערים.

ואחרי כל זה, סביר להניח שאגרת הגודש ממילא תתמסמס. היא רחוקה מאוד מלחצות את נקודת האל־חזור. האגרה אמנם אושרה בכנסת בחוק ההסדרים לפני שנה, אבל ברגע האחרון ננקב תאריך יעד מופרך - מרץ 2025, ונכנס סעיף המאפשר לשרי האוצר והתחבורה לדחות את החלת הרפורמה בשנה נוספת (ואז בעוד שנה וכו' וכו'). במילים אחרות: הממשלה הקודמת גלגלה את המס לממשלה, או למחאה, הבאה. כשנתקרב אל היעד, תסמכו על ההאטה הכלכלית, על העיכובים ברכבת הקלה ובמטרו, או סתם על סימני בחירות באופק, שימשיכו לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה הלאה. מי יעז להטיל מס חדש, ועוד כזה שמוטל על אומללים שלא שפר גורלם לגור בלב המטרופולין?

למה שנתניהו יספוג את הביקורת?

ולא מדובר במילים שלי. משה גפני, שכנראה ממש בקרוב יחזור לכסא יו"ר ועדת הכספים, אמר בשעתו כי חוק אגרת הגודש הוא "אנטי חברתי, אנטי מוסרי, אנטי ציבורי. חוק שמרחיק את הפריפריה מהמרכז. אדם מהצפון שצריך טיפול רפואי ומגיע למרכז כי אין לו טיפול באזור שלו, אתה גם מטיל עליו אגרת גודש? לא רק שאין לו באזור שירותים והוא מופלה לרעה, הוא גם ישלם על הנסיעה הזו, ואתה אומרים שאתם עושים לו טובה?!". בנימין נתניהו, ראש הממשלה המיועד, אמר בדיוני התקציב בשנה שעברה כי אגרת הגודש היא "מס על הפריפריה". נתניהו עצמו אמנם קידם את אגרות הגודש בקדנציות קודמות, אבל בהינתן שהפור (והקרדיט) נפל בתקופת ממשלה אחרת, קשה לראות אותו סופג בחדווה את הביקורת על המס החדש. הרבה יותר כיף לקבל תשואות מהציבור.

כוכבי השבוע

בלתי מספיק: הקשר בין הדר מוכתר לחולשת רשות המסים

הוריה של הדר מוכתר שילמו 66 אלף שקל על הדירה שנקנתה ונרשמה בשנת 2021 על שמה בחיפה. זה קרה אחרי שהתברר שמדובר בפועל בדירה נוספת של ההורים (שמחוייבת ב־8% מס רכישה על מחיר הדירה) ולא בדירה ראשונה של הבת. אבל צריך לזכור שכל זה קרה רק בגלל הפה הגדול של הבת ("זו לא דירה שלי"), ושלא נחשוב חלילה שרשות המסים בישראל באמת מסוגלת לאתר נוכלות ככה סתם לבדה. למשל באמצעות מעקב אחרי כספי השכירות וחשבון הבנק אליו הם נכנסים, או בהקמת מערכת שמסוגלת לדעת מי משכיר פה דירה.

ואגב, נראה כי מוכתר יצאה קירחת מכאן ומכאן. בלי דירה, אבל גם בלי סטטוס של מחוסרת דירה. ורק חסר שהקריאות שלה לעזור למחוסרי הדיור יחלחלו שם למעלה, אבל היא תישאר מחוץ לתמונת ההטבות והמבצעים - בגלל הדירה הרשומה על שמה בטאבו.

מצוין: הדיירים והיזמים לא מאמינים שהמטרו יסע פה

בתום ויכוחים ארוכים, המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה השבוע שלא ניתן יהיה לקדם פרויקטים של תמ"א 38 ברדיוס 100 מטר סביב תחנות המטרו. זעקות שבר צפויות נשמעו מצד יזמי נדל"ן ("מאות פרויקטים יוקפאו"), אבל היה מעודד לגלות שאפילו המדינה מסוגלת לראות טיפה מעבר לאף. היא הבינה שהקמת בניין צנוע של 5 או 7 קומות במרכז העיר, במקום בניין שיכון ישן, לא סבירה בשום צורה, אם אכן תקום מערכת הסעת המונים ענקית ויקרה לידה.

ויחד עם זאת, העובדה שהיזמים והדיירים לא מבקשים בעצמם לחכות למטרו, 150 קילומטרים מתחת לקרקע ו־109 תחנות ברחבי גוש דן שיקפיצו את זכויות הבנייה ואת שווי המגרש שבבעלותם, מזכירה עד כמה המטרו עדיין רחוק מלהיות עובדה מוגמרת ועד כמה האמון ביכולת הביצוע של המדינה נמצא בשפל.