לא משנה איך תהפכו את זה, סטטיסטית, מתוך רשימת המכוניות שאתם עומדים לפגוש - לפחות אחת מהן חנתה בשלב זה או אחר בחניה המשפחתית שלכם. אנחנו יכולים לריב עד הודעה חדשה על פוליטיקה, מוזיקה, חטיבת החי"ר הכי הכי, הפלאפל הכי טוב בארץ (מסתבר שיש כמה עשרות כאלו...), ציטוטים מסרטי בורקס - אבל כאשר זה מגיע לרכב, מאז ומתמיד היו הבחירות שלנו, איך לומר - די עדריות.
לא שלא היו לזה סיבות טובות. בתחילת הדרך לא תמיד היה מבחר יוצא דופן, לפעמים זה לווה בפטריוטיות, היו גם שנים שזה מה שקיבלנו מהעבודה, אז אמרנו תודה שילבנו ל-D בלאנטיס-ליסינג ונסענו.
אבל לרגע אחד, בפרוש עלינו שנת ה-70 למדינה, החלטנו לעצור ולחזור אחורה בזמן וללקט פיסות היסטוריה מוטורית מקומית. מעין רגעים בזמן שמספרים עלינו לא פחות מאשר הם מספרים על המכוניות.
שניה לפני שנצלול לרשימת שבע המכוניות, אנחנו מבקשים להודות לכל מי שנרתמו לצורך הפרויקט ובראשם בעלי המכוניות שהקדישו לנו מזמנם וכמובן תרמו את הדוגמניות, הידע והסבלנות וכמובן למועדון ה-5 שומר הגחלת, ומרכז שלל הפעילויות של אספני הרכב בישראל.
העשור הראשון: היי הג'יפ
"ארבעה, ארבעה על הג'יפ הדוהר,
ובוקע השיר מן הלב,
והשביל בדרכם מרקד ומזמר,
זה השביל המוביל אל אויב"
את השיר הזה - המנונה של יחידת שועלי שמשון כתב אורי אבנרי, אז חייל היחידה. העניין הוא, שהרכב הזה שאתם רואים - אינו ג'יפ...
מכיוון שתקצר היריעה מלספר את סיפורו המלא של מה שאנחנו מכירים כ"ג'יפ", נסתפק בזה שהרכב שאתם רואים כאן הוא פורד GPW. ה-G עבור Government כך כונו בפורד כלי רכב המיועדים לשימוש ממשלתי. ה-P מסמן את המרחק בין הסרנים, במקרה הזה 80 אינץ', ה-W לציון כי המנוע המותקן בו מתוצרת וויליס.
אבל סיפור השם לא משנה את העובדה שהרכב הזה הוא-הוא תבנית נוף הולדתה של ישראל ב-1948. פליט המלחמה הגדולה, מתגלגל לכאן בדרך לא דרך, וכמו רבים אחרים הופך בן לילה מאזרח לחייל ויוצא דל באמצעים, אבל גדוש בזריזות, חוסן וגאווה להילחם ברחבי הנגב.
דורון סגל הבעלים מפנה את כיסא הנהג עבורי ואני מזנק פנימה, הכלי הקליל מאיץ בנחישות כמעט לא מתקבלת על הדעת עבור רכב בן 76. עם שמשה מופשלת ורוח בפנים, אנחנו גם לא ממהרים לשום מקום, וגם לא כדאי למהר. עוצמת הבלמים זהה לעוצמת ההאטה שנוצרת מהתנגדות האוויר. כשהוא מקפץ על המדרכה, מדלג מתלולים או סתם פונה, בחיים לא הייתם מנחשים בן כמה הוא. מחוספס מבחוץ, נושא את הצלקות בגאווה, אבל מתחת לצבע הזית הגס - יש לו לב ועוד איך לב. הכי הצבר החדש של 1948.
לדורון יש קשר משפחתי הדוק לשדון הירוק, אביו של דורון, לוחם ב"שועלי שמשון" הוא הנהג בגלוית השנה טובה שאתם רואים פה בצד. גלויות המורל, שהפכו כמו הג'יפ הזה לסמל לעם הנבנה במולדתו. כמה שהוא קטן, הצמיגים הדקיקים שלו השאירו אצלי את החריצים הכי עמוקים מהחבורה המפוארת כאן...
שיר לדרך: היי הג'יפ עם המילים של חיים חפר, אפשר בביצוע של אריק לביא, אבל הכי טוב זה של הצ'יזבטרון.
עשור שני: תקופת הצנע
הימים לא קלים בשנות ה-50 בישראל, משאבים אדירים מופנים לבניין הארץ, התחמשות הצבא, קליטת כמויות עולים מכל העולם ובתוך כל אלו ניסיונות מתמשכים של מדינות ערב וארגוני מחבלים להפריע את מלאכת ההקמה של המפעל הציוני. צו השעה - צנע, קיצוב והסתפקות במועט.
ואם אמרתם הסתפקות במועט - אין הרבה מכוניות שעשו מזה אידיאולוגיה כמו סיטרואן CV2 או כמו שרובנו מכירים אותה - הדה-שבו. המכונית הזו, שתוכננה עוד בשנות השלושים והייתה מוכנה לייצור ערב מלחמת העולם השנייה, עם פלישת הנאצים לצרפת הוחבאו אבות הטיפוס של המכונית מחשש שייפלו לידי הכובשים ואלו ינצלו את המכונית לשימוש צבאי. רק אחרי המלחמה ב-1948 היא עולה חזרה על פס הייצור ומשם מתחילה האגדה.
אגב אגדות, רני הרניק, הבעלים של הדבר היפה הזה ובר סמכא בכיר לנושאי סיטרואן מאשר שכל מה שאתם שמעתם עליה - נכון. היא תחלוף מעל שדה חרוש בלי לשבור ביצה אחת בסלסלה. לא ניתן להפוך אותה. היא נושאת שני אנשים ו-100 ק"ג תפוחי אדמה במהירות 60 קמ"ש ועוד. ואם הנקודה האחרונה נשמעת לכם פשוטה, שכחתי לציין - לדה שבו הזו מודל 57', הישנה ביותר בישראל - יש מנוע בוקסר קטנטן בנפח 375 סמ"ק ולו 11 סוסים בלבד - כבר אמרנו, תקופת הצנע.
אבל לא רק מעט סוסים, מעט מהכל - המגבים מופעלים על ידי כבל הספידומטר, כך שכדי לראות משהו ביום גשום, צריך לנסוע מהר... ההנעה באמצעות מנואלה. מדיד הדלק הוא מוט קרטון דחוס צבוע אותו טובלים במיכל. המושב? מסגרת מתכת עם גומיות מתוחות ועליהן בד, מגופה המופעלת בכבל מפנה חום מתא המנוע לרגלי הנוסעים וזו למעשה מערכת החימום. ה"גג" הוא אריג עבה בלבד ומעולם לא הוצעה המכונית עם גג פח ובמקור המכונית הגיעה גם ללא איתות.
הדה שבו הזו היא רק אחת מתוך המון, אבל המון סיטרואנים מכל סוג, מין וגודל שיש להרניק. למעשה לומר שיש לו סיטרואן, זה כמו לומר שלמארק צוקרברג יש דולר... הרניק מספר לי שלעצם הגעת סיטרואן דה שבו באופן סדיר לישראל יש בכלל הקשר בטחוני. כאשר את עסקת הרכישה של מטוסי המיראז' הצרפתיים לחיל האוויר, התנתה ממשלת צרפת בעסקת חבילה שכללה אספקת מכוניות דה שבו (בגרסת ה-425 סמ"ק) לצבא.
הקשר ציוני אחרון? בבקשה, הדה שבו הזו ממש, שרני הרניק הוא היד השנייה שלה הייתה במקור של בחורצ'יק אחד בשם שמעון פרס...
שיר לדרך: השוק השחור בביצוע של ישראל יצחקי, נאסר לשידור באותם ימים משונים.
עשור שלישי: ישראל אימפריה
"דגמי יונדאי החדשים יורכבו בישראל". לו הייתה מתפרסמת כותרת כזו היום היא הייתה מכה אתכם בתדהמה. מה ליצרנית רכב ענקית ולדגמים המתקדמים שלה ולמדינת ישראל? אבל זה בדיוק מה שקרה בשנת 1968, כאשר פורד מעניקה זיכיון הרכבה לאסקורט - אחת המכוניות החשובות ביותר עבור פורד ובכלל בשוק הרכב עולמי - לחברת תעשיות רכב נצרת עילית הישראלית.
אבל רגע של רקע: הימים הם ראשית האופוריה, מדינת ישראל הקטנטנה הדהימה את העולם במערכה צבאית קצרה וחסרת תקדים, בתוך שישה ימים, בלחימה בשלוש חזיתות היא מסיימת כמנצחת החולשת על שטח עצום של פי שלושה משטחה המקורי. עם השטח באה רווחה כלכלית, בטח ביחס למה שהיה נהוג ועם הרווחה והמרחבים - גם המכוניות שיקחו את עמישראל לכל אותם חופים רחוקים בסיני וחופי הכנרת שכבר לא מאוימים מתותחי הסורים וכמובן לירושלים שחוברה לה יחדיו. לצד הרווחה הגיאוגרפית מגיעה גם רווחה כלכלית, צמיחה שמלווה ביותר ויותר ישראלים שזוכים להחנות "פרייבט" משלהם בחניית הבית. אחת מהן הייתה המכונית הזו - פורד אסקורט מהדור הראשון.
אני פוגש את אבי בן גירה והאסקורט הלבנה שלו בדרום. העיצוב החיצוני של המכונית הזו לא איבד בעיני גרם אחד מהאפיל שלו (לא חוכמה, גם לי יש בבית אחת כזו מהדור הראשון). מראה "בקבוק הקולה" על שם הקימורים שלה נשאר רענן גם היום, אבל המכונית של אבי משופצת ברמה כל כך גבוהה שזה כמו להביט באחת מ-14,905 היחידות שהורכבו כאן בין השנים 1968 ל-1975, אז הוחלפה בידי הדור השני (ברנדה) שגם הוא הורכב פה בישראל. זה נראה כאילו עוד רגע ייצא ממנה ויקטור חסון של "גבעת חלפון".
אנחנו מאיצים יחד עם התנועה סביבנו בלי רגשי נחיתות וכאשר אני מבקש מאבי לחלוף על פני לצורך הצילומים, מהר מאוד השניים מתחילים לפתח מהירויות פניה מרשימות. לא פלא שהיא הפכה לאחת ממכוניות הראלי המצליחות ביותר בהיסטוריה.
שיר לדרך: שארם א-שייח של רן אלירן - בזכות המרחבים החדשים אליהם נדדו בני ישראל עם הפורד אסקורט המקומית.
עשור רביעי: גאווה ישראלית
במשך שנים היו המכוניות הישראליות מקור ללעג. מה לא אמרו על הסוסיתות, מהתבדחות על איכות ההרכבה וכלה בגוזמה חסרת השחר על היותן מזון חביב על גמלים. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת מהן - הן נתנו פה עבודה בתנאים לא תנאים.
אבל בעוד הסוסיתות הראשונות היו לא יותר ממהדורה מקומית למכונית רליאנט הבריטיות, לאחר שחברת אוטוקרס פושטת רגל ב-1971, מוקמת על חורבותיה חברת "רום כרמל". כך, מאפס, כאשר ברקע שביתות פועלים מתחיל תכנון מי שאפשר לקרוא לה המכונית הישראלית האמתית. הדרך אליה הייתה רבת חתחתים, הגריל באב הטיפוס נלקח מכיסוי תאורת הפלורוסנט במשרד, הפנסים האחוריים מאלפא, ניסוי הריסוק היה השלכה של הרכב מגג המפעל וסיפורים רבים מסוג זה ליוו את פיתוח הדגם. אבל זה היה שלנו.
אבי גרוסברג, הבעלים של הרום 1,300 שאתם רואים, פשוט מאוהב בתוצרת המקומית היא אחת מתוך שלוש מכוניות ישראליות שבבעלותו, כולל טנדר סוסיתא ששימש את אביו לעבודה בזמנו. המכונית הזו שימשה במקור את צה"ל שהיה הלקוח המרכזי של תוצרת המפעל באותן שנים. בגרסת הסטיישן של המכונית הזו, אותה קיבל אביו כאשר עבד במשרד התקשורת הוא העביר חלק ניכר מילדותו. לפני 15 שנים קנה את המכונית הזו, שגם שמשה את אשתו כרכב יום יום עד שהפכה לרכב הפנאי המשפחתי.
באופן מעניין מאוד, את הרום 1,300 הזו מזהים שתי קבוצות גילאים - המבוגרים, באופן טבעי, אבל גם ילדים ממש. הסיבה פשוטה, המכונית הזו ממש כיכבה בסדרה "חסמב"ה דור 3".
הנסיעה ברום 1,300 חלקה מאוד, המכוניות של פעם אולי היו פשוטות וספרטניות - אבל נוחות נסיעה הן ידעו להעניק, בעיקר בזכות בולמי זעזועים רכים מאוד שלא נאלצו לתמוך ביותר מדי משקל. מנוע הפורד שלה חלק וחזק, מושך אותה קדימה בצליל צרוד שהוא נחלת מכוניות עם סעפות פליטה קטנות קוטר. כאשר היא עומדת בסל"ד סרק היא לוחשת ולגמרי אחת ממכוניות האספנות השקטות ביותר שיצא לי לפגוש ואפילו בכלל.
בשנת 1981 הסיפור הזה של מכונית ישראלית נגמר. מכוניות מודרניות בהרבה ועדיפות עשרות מונים על תוצרת רום כרמל מגיעות, שערי המס למכוניות מופחתים, צה"ל גם הוא מחפש חלופות ומהר מאוד המפעל נסגר סופית. סותם את הגולל על המכונית הישראלית הסדרתית הראשונה, האחרונה וכנראה הטובה מסוגה.
שיר לדרך: תוצרת הארץ - אריק איינשטיין. נו, בכל זאת, זה אולי לא היה הכי טוב אבל זה היה שלנו.
עשור חמישי: אגדה יפנית
והימים ימי אינפלציה וחושך על פני תהום. בעוד רכבת השדים שנקראה "הכלכלה הישראלית" מרביצה פה עליות, ירידות ולולאות, לוקחת את המשק להתקפי מאניה דיפרסיה שתוארו הכי טוב בשיר "משיח" של שלום חנוך "הבורסה נפלה, אנשים קופצים מהגג...". אבל דבר אחד נותר יציב כסלע - סובארו.
סובארו, חברה אחת יפנית זעירה ונישתית שהחרם הערבי לא הפחיד - כי לא היה לה ממש מה להפסיד מלהיכנע לו, הופכת במדינה הקטנה שלנו למעצמה אדירה. המשלוח הראשון שלהן של מכוניות צנועות בנפח 900 סמ"ק בשנת 1969, הפך מהר מאוד לשיטפון היסטרי. שימו לב לנתונים הבאים, בין 1978 ל-1993 סובארו הייתה המכונית הנמכרת ביותר בישראל. בשנת 1993 רבע (!) מכלל כלי הרכב בכבישים היו מתוצרת סובארו.
אז מה היה הקסם שלהן? ובכן באופן טבעי האמינות המופתית שהן הפגינו, לצד ביצועים טובים (זוכרים את ה"סובארו פשע"? שזכתה לכינוי זה בעיקר על שום מהירותה ביחס לניידות המשטרה). אבל הייתה עוד סיבה מרכזית, בתחילת שנות ה-80 מודיע שר האוצר דאז יורם ארידור על הפחתת מס למכונית בנפח מנוע של עד 1,300 סמ"ק. יבואן סובארו דאז מזהה את הפוטנציאל ומצטייד בכמות אדירה של דגמי הלאונה בנפח זה. ההסתערות רבתי לא נבלמה, לא על ידי רשימות המתנה של חצי שנה לפחות, לא בשל המכוניות הנעולות באולם התצוגה, על נסיעת מבחן בכלל אין על מה היה לדבר ולא בשל האחריות בת חצי השנה בלבד - קחו את הכסף שלנו זעקו האנשים.
אלא שעבור לדן לביא, בעליה של הלאונה הארדטופ GLF מודל 81 שאתם רואים פה, יש עוד סיבה. הוא פשוט אוהב בה הכל, את המראה, את האופן בו היא נוסעת, את צליל מנוע הבוקסר ולכן הוא גם התעקש על הגרסה הזו ממש שהגיעה לישראל בכלל מטקסס. נכון שהיה פשוט יותר לשים את ה-DL סדאן המוכרת כל כך, אבל היו גם סובארו אחרות, מיוחדות ומושכות שדווקא אותן פחות הכרנו כאן. לא שבמשפחה של דן היו חסרות כאלו רגילות, הסיפור המשפחתי שלו מנוקד כולו במכוניות מתוצרת החברה משנות הדגם 73', 78', 79', 82', 86', 90' סטיישן, 92', 96 ועד היום עם ה-XV.
סוף עידן הסובארו הגיע לקראת סיום אותו עשור, עם התמסמסות החרם הערבי וכניסתן של יצרניות כמו מיצובישי שהעניקו ללקוח הישראלי פחות או יותר אותו הדבר אבל עם הרבה יותר אבזור ואחריות.
עשור שישי: הייטק דוט קום
אומת הסטארט אפ, כך אנחנו אוהבים לכנות את עצמנו בעולם (כשמזהים שאנחנו ישראלים והטריק של המבטא לא עובד). סוף שנות ה-90 היו גם ערש לידתן של עשרות חברות הייטק שחלמו לעשות את זה בגדול, להביא את המכה ולהסתדר.
את סמלי הסטטוס של העשורים הקודמים, כנפי צניחה, טלוויזיה צבעונית, נעלי נייק או כל דבר אחר - החליפה מכונית שעל ירכתיה מתנוססת מדבקה של חברת הייטק. חביבי, כאשר ראית אחת כזו ידעת שהאיש הזה הוא חלק מהחלום הישראלי החדש. עם משכורת שמנה, תנאי עבודה בנורמות שלא הכרנו וכמובן גולת הכותרת - רכב צמוד על חשבון החברה כולל דלקן חופשי-חופשי.
ואם הייתה מכונית אחת שסימלה את כל זה - זו מאזדה לאנטיס. זיהוי מוקדם של מודל הליסינג לחברות על ידי היבואנית הביא ליצירת קשרים עסקיים הדוקים שהתבטאו בכמויות היסטריות של מאזדה לאנטיס שהציפו את חניות החברות האלו. אמינה כמו יפנית, מצוידת כמו אמריקנית ונראתה, ובכן, לא כמו אירופית אבל שיפור גדול מה-323 שהיא החליפה.
אז נכון שהרבה חן וחיים לא היו פה, אבל בכל מה שקשור למספרים ופופולאריות, המכונית הזו ירשה את מקומה של הסובארו מהעשור הקודם לה. בין השנים 1995 ועד למחצית הראשונה של שנות ה-2000 היא הייתה המכונית הנמכרת ביותר בישראל כמעט ללא איום של ממש על המעמד שלה.
שיר לדרך: להקת אפליקציה של ארץ נהדרת עם "רכב חברה", אנחנו לא באמת צריכים להסביר למה נכון?
עשור שביעי: הקוראנים באים
כאשר בתחילת שנות ה-2000 יונדאי הצהירה על כוונות גדילה, התרחבות והשתלטות על שווקי הרכב המערביים, הרמת גבה הייתה התגובה העדינה יותר. כאשר הם לא ראו היו שם גם צחוקים של ממש.
אבל כל מי שצחק נאלץ לאכול את הכובע שלו לא הרבה שנים אחר כך. עם שילוב של השקעות אדירות במתקני ייצור מודרניים, כולל מפעל פלדה משלה. עם מרכזי פיתוח ועיצוב בלב אירופה וחתירה יסודית קדימה, החלה יונדאי סוגרת את הפער ומיצרנית של מכונית נחותות היא התחילה להוות איום של ממש על האירופיות במגרשן שלהן.
עבור השוק הישראלי, המכוניות האלו עשו בדיוק מה שעשו היפניות לאירופיות שהיו פה לפניהן. הן הציעו הן ללקוח הפרטי והן ללקוח המוסדי תמורה מעולה למחיר עטופה באמינות מצוינת.
יונדאי i30 כבר מהדור הראשון שלה הייתה ילדת הפוסטר של המהפכה הזו. העיצוב היה אירופי למהדרין בתצורת האצ'בק עדכנית. המנועים אמנם לא היו מתקדמים מאוד טכנולוגית אבל בהחלט חזקים. היא ידעה להעמיס אבזור נוחות בדיוק כמו שאוהבים ואז, כאשר מה שהלך חזק בליסינג היה נחשב לערובה לקנייה טובה - גם הלקוחות הפרטיים קנו אותה.
גרסת הסטיישן שלה זכתה לפופולאריות גדולה מאוד, כאשר עם ישראל גילה מחדש את השימושיות המצוינת של התצורה הזו והזמין אותה בכמויות כרכב הצמוד שלו ממקום העבודה.
עשור שמיני: עידן הג'יפונים
אז הגענו עד הלום. קשה לחשוב על עשר שנים כעידן אחר לגמרי, אבל מספיק מבט חטוף על מגרש החניה בסופר או בקאנטרי, ביערות קק"ל או בים כדי לראות את השינוי. בארבע השנים האחרונות, אלו הג'יפונים שנמכרים בהיסטריה חסרת מעצורים.
אנחנו קוראים להם ג'יפונים, אבל זהו רק מיעוט בהם שבכלל מצויד בהנעה כפולה, שבכלל מיועד לרדת מהכביש, ושאינו פשוט גרסה מגודלת מרכב של מכונית נוסעים רגילה לחלוטין.
מה לא אמרו עליהם, שהם כבדים יותר, חסכוניים פחות, יציבים פחות, יקרים הרבה יותר, מזהמים יותר - אבל תנוחת הנהיגה הגבוהה ובכללה קלות הכניסה והיציאה וכן, אין דרך אחרת לומר את זה - הפוזה - כל אלו ניצחו את ההיגיון הישר והפשוט.
אם יש רכב שאפשר לסמן איתו את אחת מנקודות הציון המרכזיות של המהפכה הג'יפונית הזו - זה הקיה ספורטאז'. הג'יפון הבינוני שאי אז לפני שלוש שנים הציעה היבואנית את גרסת ה"אורבן" מופחתת האבזור ועם מנוע 1.6 ליטר במחיר של 135 אלף שקלים. ג'יפון מגודל, עם כל הדאווין במחיר של משפחתית? השאר כמו שאומרים - היסטוריה והיסטריה.
שנת 2017 סימנה במובהק את המהפך כאשר לראשונה עוקפים כל רכבי הפנאי/ג'יפונים/קרוסאוברים או כל כינוי שיווקי שיתנו להם את המכוניות הפרטיות בדרך לעולם חדש שאותו נראה כולנו ב-15 ס"מ גבוה יותר.
שיר לדרך: כל אחד רוצה של שלום חנוך ואריק איינשיין כי כל אחד רוצה ג'יפון
אומרים שהיה פה שמח
כמעט כל המכוניות שאתם רואים כאן, במיוחד הוותיקות יותר, אינן מוצג מוזיאוני - הן נוסעות, מי בכביש ומי בשטח לכל פינות ישראל. ממשיכות בדרכן ללחוץ לכל מי שרואה אותן על בלוטות הנוסטלגיה, לאלו הן זיכרון צמרות העצים שהיו רואים מהמושב האחורי, לאחרים הם אתנחתא קומית על הפעם ההיא שהובילו חצי דירה בתא המטען ועל הגג, לאלו ואלו הן הזדמנות נהדרת להתכופף לילד ולספר לו שפעם, מזמן מזמן - היה פה שמח...
חג עצמאות שמח לעם ולמדינה היחידים שלנו.
