גדעון (שם בדוי) הוא גבר בן 30 שרואה את עצמו כמעין לוחם צללים בתאונות הדרכים
גדעון (שם בדוי) הוא גבר בן 30 שרואה את עצמו כמעין לוחם צללים בתאונות הדרכים. אפילו בני משפחתו וחבריו הקרובים ביותר לא יודעים על הפעילות הסודית שלו: תיעוד יומיומי של נהגים שעוברים עבירות תנועה מסכנות חיים - והענשתם באופן יצירתי.
הוא נוסע בכבישי ישראל כשהוא חמוש במצלמת רכב ומתעד את כל הנהגים שנקראים בדרכו, אבל את אלה שמסכנים חיים הוא עוצר בצד הדרך ואומר להם: "יש רק דרך אחת שלא אתלונן עלייך - אם תתרום מהכיס שלך כסף לילדים שנפצעו בתאונות דרכים".
באופן שאולי מפתיע, מרבית הנהגים שהוא תופס מסכימים לקבל את התנאים שלו ומתחייבים שתמורת מחיקת הסרטון ואי-העברתו למשטרה, הם יתרמו לעמותות שעוסקות במלחמה בתאונות הדרכים.
"לא יכול לשחרר עד שהצדק נעשה"
העיסוק הלילי של גדעון הוא לא תוצר של שכרון כוח, אלא של צלקת שהוא נושא עמו עוד מגיל 16, אז נפצע באורח קשה כשרכב על אופנועו, אחרי שנהג רכב פרטי התעלם מתמרור עצור והתנגש בו.
"האהבה הכי גדולה שלי הייתה האופנוע שלי. זה היה החופש והשחרור שלי, שנגזלו ממני בצורה הכואבת ביותר", שיחזר גדעון את התאונה. "ברגע שאני רואה שמישהו עושה איזושהי עבירה מאוד חמורה ועוד שנייה פוגע במישהו אחר והולך לגזול לו את החלום - זה שורט אותי. אני לא יכול לשחרר עד שאני לא רואה את הצדק נעשה".
אבל בדרך לצדק שעליו מדבר גדעון, יש שיטת עבודה שהיא לכל הפחות שנויה במחלוקת: אלמנטים של שיטור, שיפוט מהיר וענישה לא סטנדרטית שמאתגרת את החוק.
גדעון דוחה בביטול את הטענות: "לא סחטתי. ביקשתי ללכת לתרום, ואם לא - פשוט אגיש תלונה במשטרה. אני מחפש את הצדק, לא שהם יקבלו דוח. אני רוצה להציל את החיים שלהם ועל הדרך להעלות את מצב-הרוח של כמה ילדים. אני מכיר את התחושה הזאת של להיות ילד ולשבת על כיסא גלגלים בבית חולים".