האם חברת ביטוח תפצה בתאונת דרכים שנגרמה בגלל בהלה?

במשך השנים התרחשו מקרים שבהם נבהל אדם מעצם הופעתו הפתאומית של רכב או מנסיעתו הפרועה ונגרמו לו כתוצאה מכך נזקי גוף - האם חברת ביטוח תשלם פיצויים במקרה כזה? בהיעדר דרישה בחוק למגע פיזי בין כלי הרכב (לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים), נדרש בית המשפט לתחום את גבולות המושג "תאונת דרכים" (כאשר מדובר בתביעות גוף) ולדון בשאלה מרכזית והמהותית ביותר: האם מבחינה עובדתית קיים קשר ישיר ומיידי בין הופעת הרכב לבין האירוע שאירע לאדם או לכלי רכב. נראה כי בית המשפט מייחס משקל מסוים להשפעת ה"בהלה" במקרים שבהם נגרמו נזקים, ונוכל לבחון את עמדותיהם המעניינות של השופטים בסוגיות אלה במקרים הבאים.

באחד הימים נפגעה ב' במעבר חציה כשרכב בלם בפתאומיות, סמוך מאוד אליה. בעקבות הבלימה נבהלה ב' ונפלה על הכביש. ב' הייתה בשנות ה-80 לחייה בזמן האירוע, וכתוצאה מהנפילה נגרמו לה חבלות גוף. היא פונתה לבית החולים ואובחנו לה חבלת ראש, בלבול, דימום במוח ושבר בירך שמאל. בעקבות הנזקים שנגרמו לה, תבעה ב' את חברת הביטוח של הרכב שגרם לה לבהלה ובעקבות כך לנזקי גוף. במסגרת ההליך בבית המשפט מונו מומחים רפואיים בתחום הנוירולוגי, האורטופדי ואף-אוזן-גרון אשר קבעו כי את שיעור נכותה המשוקללת של ב' (בתוספת לקות השמיעה שנגרמה לה) על 43%.

ב' טענה כי מדובר בתאונת דרכים לכל דבר ועניין (עניין מהותי מאוד, הואיל וכפי שכבר כתבנו בעבר בטור זה ב"גלובס" - בתאונת דרכים אין צורך להוכיח אשם או חבות או רשלנות כפי שמקובל בתביעות "רגילות") וכי לפני התאונה (על אף גילה המבוגר ועל אף שסבלה מבעיות רפואיות), הייתה אישה עצמאית לחלוטין, ניהלה את משק ביתה ודאגה לכל צורכיה באופן עצמאי. לטענתה, התאונה שינתה לרעה את מצבה באופן מהותי, עד כי לאחר אשפוז ושיקום ממושך (כחודש) נבצר ממנה לחזור לביתה עקב הידרדרות חריפה במצב הקוגניטיבי שלה, והיא נאלצה להתאשפז בבית אבות שבו היא מקבלת סיוע בפעולות יומיומיות בסיסיות (רחצה, לבוש, בישול). מנגד טענה חברת הביטוח, כי לא מדובר ב"תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

התברר כי היו גורמים נוספים שנמצאו במקום בעת נפילתה של ב', אשר עשויים ללמד על ההתרחשויות ולתמוך בעמדתה של ב' באשר לנסיבות האירוע. הנהג הבולם העיד כי ביום התאונה נסע בטנדר שבבעלותו כשהוא עמוס פסולת בניין, בדרכו לאתר עבודה סמוך. לדבריו, כאשר הגיע למעבר חציה ועצר בנתיב השמאלי, הבחין בהולכי רגל מגיעים מצד שמאל, כאשר רכב נוסף עמד מימינו. הנהג הבולם הוסיף והעיד כי עצר ונתן להולכי הרגל לחצות את הכביש בבטחה עד שעברו לצד השני של המדרכה. "ראיתי שהרכב מימין התחיל לנסוע, לכן גם אני התחלתי לנסוע, ואז פתאום ראיתי אישה מולי. מיד בלמתי, ואז היא נפלה. לא שמעתי חבטה ברכב ולא שום זעזוע..." העיד הנהג.

עד ראייה שהיה במקום בזמן התאונה העיד אף הוא כי חצה את הכביש במעבר החציה, ולאחר שסיים את המעבר לצד המנוגד של הכביש ראה כי הטנדר המשיך בנסיעתו. לדבריו, הוא ראה הולכת רגל קופצת מהמדרכה לכיוון הכביש ונופלת על הכביש מרוב בהלה. עוד העיד, כי הטנדר לא פגע בה אך עצר מיד במקום והזמין לה אמבולנס. גרסת עד הראייה התאימה לגרסת הנהג הבולם בטופס הדיווח שהעביר לשוטר שהיה במקום מיד לאחר המקרה.

בית המשפט קבע כי נפילתה של ב' הינה פועל יוצא של הבהלה, שאחזה בה כאשר הבחינה ברכב מתקדם לפתע לעברה, בעודה נתונה בעיצומה של חציית הכביש. האם בהלה מרכב נחשבת תאונת דרכים?

בית המשפט ציין כי שאלה זו לא זכתה להלכה ברורה ומחייבת של בית המשפט העליון, למעט אמירות כלליות, שלפיהן "המגע הפיזי אינו מבחן מכריע, אלא מבחן הסיכון". לפיכך, יש לקבוע כי החוק ופרשנותו מכירים באפשרות שתאונת דרכים לא תכלול מגע פיזי בין הרכב הפוגע לנפגע, וכי במקרים מסוימים די בבהלה מרכב מתקרב כדי להפוך אירוע לתאונת דרכים. בית המשפט קבע כי הפועל היוצא הוא שמדובר בתאונת דרכים וכי מגיע ל-ב' פיצוי משמעותי של 365 אלף שקל.

במקרה אחר, חברת ביטוח הגישה תביעת תחלוף (שיבוב) על פי סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, וביקשה לקבל החזר תגמולים מהגוף שגרם לנזק לאחר ששילמה למבוטחת שלה תגמולי ביטוח בגין נזקי תאונה לפי התחייבותה במסגרת חוזה הביטוח (פוליסה) שביניהם. תביעתה של חברת הביטוח הייתה בגין נזקי רכב שנגרמו כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה בשנת 2013 בין הרכב הנפגע שאותו ביטחה לרכבו של ד'. התאונה התרחשה בצומת כבישים בצורת צלב, ללא רמזורים.

חברת הביטוח טענה כי בשעות הצהריים נהגה המבוטחת ברכב הנפגע שאותו ביטחה לכיוון דרום, כאשר רכבו של ד' הגיע לצומת מכיוון מזרח, לא עצר בתמרור עצור שהיה מוצב בכיוון נסיעתו, והתפרץ במהירות לצומת. נהגת הרכב הנפגע, אשר הייתה באותה עת בעיצומה של הכניסה לצומת, הבחינה ברכב שבו נהג ד' מגיע במהירות לתוך הצומת, נבהלה וסטתה ימינה במהירות כדי למנוע את ההתנגשות. כתוצאה מכך עלה רכבה על המדרכה ונגרמו לו נזקים רבים.

מנגד טען ד', כי רכבו עצר בהתאם לחוק בכניסה לצומת, כאשר לפתע הגיחה הנהגת בפזיזות ובחוסר זהירות, איבדה שליטה על רכבה ופגעה ברשלנותה במדרכה. ד' הוסיף והדגיש כי בכל האירוע לא היה כל מגע בין כלי הרכב. בית המשפט העדיף את גרסת חברת הביטוח על פני גרסתו של ד', משום שבאותה עת זכות הקדימה בצומת הייתה לנהגת אשר את רכבה ביטחה חברת הביטוח, ועל ד' היה לציית לתמרור עצור. נקבע כי הנהגת אכן סטתה ימינה ועלתה על המדרכה, אך הדבר נעשה בעקבות בהלה שאחזה בה כתוצאה מהתנהגותו הרשלנית של ד'. עוד קבע בית המשפט כי התנהגותו של ד' בהחלט יכולה הייתה להסביר את הבהלה ואת הסטייה שנאלצה הנהגת לבצע בניסיון להימנע מהתנגשות ברכבו של ד'.

בית המשפט האמין לנהגת שתיארה את הדברים באופן אמין, הסבירה כי תגובתה בהטיית רכבה לימין באה כמוצא אחרון של רצון להתחמק מהתנגשות, וחזרה ואמרה בעדותה כי מבחינתה היא הצילה באותו היום את חייהם של יושבי רכבו של ד' בכך שלא התנגשה ברכבם.

נקבע כי ד' גרם לנהגת מצוקה מובנת וכי הנהגת פעלה כדי למנוע התנגשות. ד' המשיך וניסה לטעון כי היה עיוור לתנועה שמימינו בשל שדה ראייה מוגבל שהיה במקום, וכי הנהגת נסעה במהירות מופרזת. בית המשפט לא התרשם מטענה זו, וציין כי גם אם אכן הייתה קיימת הגבלה של שדה הראייה במקום, נסיעתו של ד' לתוך הצומת לאורך כמה מטרים הינה בעייתית מאוד וחסרת זהירות ובהחלט עלולה להבהיל תנועת כלי רכב שמגיעה מימינו. תביעת התחלוף מטעם חברת הביטוח שביטחה את נהגת הרכב הנפגע התקבלה במלואה, ונפסק כי על ד' לשלם לחברת הביטוח את סכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד.

לסיכום, נוכחנו לדעת כי בתי המשפט אכן מכירים באירועים שנגרמו במצבים שבהם לא היה כלל מגע פיזי בינם לבין כלי רכב אחר, או בין כלי רכב לבין אדם, כאשר נגרמת בהלה שהובילה לנזקי גוף ו/או לנזקי רכוש.