בכבישי הארץ נעים אלפי כלי רכב שכורים. גם רכבים אלה מוצאים את עצמם מעורבים בתאונות דרכים, במהלכן נגרמים נזקי רכוש שונים. כאן עולה סוגיה מהותית הדורשת הכרעה חד-משמעית: האם חברה להשכרת רכבים חייבת בתשלום פיצוי לאדם שרכבו נפגע על-ידי רכב שכור, או שמא שוכר הרכב עצמו?
באחד הימים התרחשה תאונת דרכים, במהלכה נפגע רכב המבוטח באמצעות חברת ביטוח, על-ידי רכב של חברה להשכרת רכבים ("הנתבעת"). הוסכם כי האחריות לאירוע מוטלת על שוכר הרכב. המבטחת שילמה למבוטח שלה בגין הנזקים שנגרמו לרכבו באירוע והגישה תביעה כנגד הנתבעת, לשיפוי בגין הכספים ששילמה למבוטח שלה. במסגרת הדיון עלתה מחלוקת בשאלה האם על המבטחת היה להגיש תביעה כנגד שוכר הרכב או כנגד הנתבעת.
בית המשפט בחן את טענות הצדדים וקבע כי דין חברה להשכרת רכבים כדינו של מעין מבטח. לפיכך, ככל שניתן לייחס אשם לשוכר הרכב, רשאי הניזוק לתבוע את נזקיו ישירות מחברת ההשכרה. עוד נקבע כי על-פי הדין, חברות השכרת רכבים חייבות לבטח את כלי הרכב שלהן. צוין כי הביטוח הדרוש, בנוסף לביטוח חובה, הינו ביטוח נזקי צד ג'. ככל שהנתבעת אכן ביטחה את הרכב השכור בביטוח צד ג', הרי שבאפשרותה לתבוע כל סכום שתשלם ישירות מחברת הביטוח. אם הרכב השכור לא בוטח, הרי שהנתבעת פעלה בניגוד לדין, ולכן יש לראותה כמעין מבטחת, עליה מוטלת החבות. בית המשפט קיבל את התביעה והורה לנתבעת לשפות את המבטחת (בית משפט השלום, ירושלים 8712-12-15).
הנתבעת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי. בכתב הערעור נטען כי אין לראות בנתבעת כאחראית לנזקים שנגרמו על-ידי שוכר הרכב. עוד נטען כי בכתב התביעה שהגישה המבטחת קיימים פגמים שבגינם יש לדחות את התביעה.
בפתח פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כי טענות הנתבעת כנגד כתב התביעה שהגישה המבטחת מוצדקות, הואיל וכתב התביעה לא הציג ביטוי מינימלי לחיוב הנתבעת, ודי בכך על-מנת לקבל את הערעור. בית המשפט המחוזי לא עצר כאן והחליט לבחון האם ראוי להטיל אחריות על הנתבעת, בהיותה משכירת הרכב שאחראי לאירוע.
בית המשפט המחוזי הדגיש כי בסוגיה זו אין הכרעה של בית המשפט העליון, והפסיקה בערכאות הנמוכות יותר אינה עקבית. לדוגמה, בפרשה אחרת שהגיעה לבית המשפט המחוזי נפסק כך: "...מצב בו לא תוטל אחריות על בעליו של רכב, כאשר נגרמו באמצעות רכבו נזקים לאדם אחר, מנוגד לכל הגיון. אי הטלת אחריות על בעל הרכב רק משום שהנוהג ברכב בפועל לא אותר, עלול ליצור מצב בו כל מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, יישאר ללא תרופה כאשר לא אותר הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה; חברות השכרה שעיסוקן בהשכרת רכב מודעות לכך שלעתים השוכר שגרם נזק לרכב השכור או לצד שלישי אינו ניתן לאיתור. לפיכך, מחובתן לבטח עצמן מפני מקרים מסוג זה, שהרי כבעלים של הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו...".
בית המשפט המחוזי סקר פסיקה ענפה וציין כי הסתירות שבין פסקי הדין השונים מובילות למספר שאלות, ובראשן, האם ראוי ונכון להטיל אחריות על חברת השכרת רכבים לנזקיו של צד שלישי. בהקשר זה נקבע כי עצם העובדה שחברות השכרת רכבים נוהגות לבטח את הרכבים בבעלותן בפוליסת ביטוח רכוש, אין המשמעות שאותן חברות השכרה נושאות באחריות לנזקי רכוש כאמור.
קבלת גרסת המבטחת חורגת מתפיסות משפטיות מקובלות, ואין זה מתפקידו של בית המשפט לקבוע כי על חברת השכרת רכבים לשאת בנזקי רכוש או לבטח נזקים שייגרמו לצדדים שלישיים. תפקיד כאמור מצוי בסמכותו של המחוקק.
עוד צוין כי צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעות סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה 985, קובע שתנאי למתן רישיון לחברה להשכרת רכבים הינו קיומו של כיסוי ביטוחי לגבי אותם כלי רכב, שברשות החברה. לדעתו של בית המשפט המחוזי, הכוונה בסעיף זה הינה לביטוח חובה (כיסוי בגין נזקי גוף) להבדיל מביטוח רכוש.
בית המשפט המחוזי סיכם את פסק הדין וציין כך: "...מצב בו נוהגים בכבישי ישראל אלפי נהגים במכוניות שכורות, חלקם - תיירים, שאין סיכוי רב לאכוף עליהם את אחריותם גם לאחר שגרמו לנזקם של אחרים, אינו מניח את הדעת. אחריותם לוטה בערפל, עובדה שמקבלת את ביטויה פעם אחר פעם בפסיקות סותרות של בתי המשפט, והבהרת הנורמה המחייבת, נצרכת". בית המשפט קיבל את הערעור וקבע כי הנתבעת, בהיותה חברה להשכרת רכבים, אינה אחראית לנזקים שנגרמו על-ידי אדם ששכר ממנה רכב (בית המשפט המחוזי, ירושלים, 22850-06-16).
אין עקביות בפסיקה
במקרה אחר, חברה מסוימת ("התובעת") הגישה תביעה כנגד חברה להשכרת רכבים ("הנתבעת"), בגין נזקי רכוש שנגרמו במהלך תאונת דרכים. הנתבעת טענה כי אין לייחס לה כל אחריות, מאחר שהגורם שנהג ברכבה לא משתף עמה פעולה. נטען כי על התובעת לפנות בדרישות למזיק, להבדיל מפנייה לנתבעת, שאינה מבטחת את הרכב שבבעלותה, אלא רק השכירה אותו לגורם אחר.
מי אחראי לנזקים? בית המשפט ציין תחילה כי הנתבעת כשלה בכך שלא הציגה מסמכים רלוונטיים, והיא לא הוכיחה שאין לייחס לה כל אחריות לתאונה. למרות זאת צוין כי אף אם היו מוצגים המסמכים הדרושים, התוצאה המשפטית הייתה כנראה זהה. נקבע כי בהתאם לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים, ולפי הוראת המפקח הארצי על התעבורה, על חברות להשכרת רכבים לפעול באחת החלופות הבאות: עריכת ביטוח לנזקי צד שלישי באמצעות חברת ביטוח; נטילת התחייבות עצמית לכיסוי נזקי צד שלישי. משלא נערכה פוליסת רכוש לרכב השכור, על הנתבעת (חברת ההשכרה) לשאת בחבות בגין הנזקים שנגרמו לתובעת (בית משפט השלום, תל אביב, 37932-04-16).
אם כן, בתי המשפט אינם פוסקים באופן עקבי במחלוקות שעולות לעניין שאלת החבות של חברות להשכרת רכבים, במקרים בהם מתרחשות תאונות בהן מעורבים רכבים שכורים. הדבר המעניין הוא, שההחלטה שניתנה בבית המשפט המחוזי, במסגרת האירוע הראשון שנסקר בכתבה, התקבלה יום לפני ההחלטה שניתנה בבית המשפט השלום, באירוע השני שנסקר בכתבה. סביר להניח כי אי הוודאות המשפטית תימשך עד שהסוגיה תוכרע בחקיקה, או לחלופין בבית המשפט העליון. כך או כך, המצב הנוכחי מחייב את ציבור שוכרי הרכב לוודא שהרכב השכור מבוטח הן בביטוח חובה והן בביטוח רכוש.
