השבוע, בשקט יחסי, החל משרד התחבורה להיערך למהלך שישפיע, לפחות באופן תאורטי, על הדרך בה יבואני הרכב מתקשרים עם המוסכים המורשים שלהם. למהלך כזה, יש משמעות גם עבור הצרכנים בישראל, מאחר שהוא מוחק חלק ניכר מהיתרונות התחרותיים שיש למוסכים המורשים על מוסכים אחרים ובכך בעצם להוזיל את עלויות הטיפול ברכב.
המסמכים שהגיש משרד התחבורה לקראת חקיקה חושפים שפע של שינויים, שישפיעו מיידית על מוסכים חדשים וישפיעו על מוסכים מורשים של יבואני רכב לקראת שלהי השנה הנוכחית, מכיוון שבמשרד התחבורה מעניקים למוסכים המורשים חצי שנה להיערך לשינוי. כיום קיימים בישראל שלושה סוגים מוסכים - המוסך המורשה, זה שיש לו תעודה של משרד התחבורה לטפל בכל סוגי המכוניות, המוסך המומחה, שמתמחה בסוג מסוים של רכב, אבל אינו מוסך שפועל במסגרת התקשרות עם אחד מיבואני הרכב ומוסכים מורשים של יבואני הרכב. המוסכים המורשים של יבואני הרכב נחשבים ל"יהלום שבכתר" בענף המוסכים הישראלי משום שהם נהנים מחסות של יבואני הרכב, כלומר הם רוכשים חלפים בזול, נהנים ממטריית הפרסום של יבואני הרכב, מקבלים את החלפים מהר, ואם ליבואן הרכב יש חוזה התקשרות עם צי רכב מסוים , למשל חברת ליסינג ענקית, אז המוסכים המורשים של יבואני הרכב נהנים מזרימה של מכוניות של חברת הליסינג אל המוסך.
כדי להחזיק מוסך מורשה של יבואן רכב יש לעמוד ב"אמות מידה" של היצרן שמגיעות לפעמים עד לרמה של איזה קפה מותר להגיש ללקוחות. שורת התקנות שמשרד התחבורה מקדם מיועדת "לטפל" במוסכי היבואן המורשים בלבד. המטרה היא לייצר מצב בו מוסכי היבואן אינם נהנים עוד מהיתרונות המשמעותיים שיש להם כיום מול כל יתר המוסכים שפועלים בארץ. ראשית, על יבואני הרכב בישראל יאסר לחרוג מתקנות OECD מול מוסכיהם. המשמעות היא שיבואני הרכב לא יוכלו לדרוש מהמוסכים המורשים שלהם שום דבר שאינו נדרש במסגרת מערכת היחסים שבין יצרן רכב ומוסך מורשה במדינות ה-OECD. כלומר- אם יבואן רכב מסוים בישראל דורש מהמוסך שלו קפה איכותי במוסך, אבל באירופה אותו יצרן אינו דורש את סוג הקפה הזה, אזי גם בישראל אסור לדרוש את הקפה. אם בישראל יבואן רכב דורש מהמוסך לצפות את הבנין בשיש יוקרתי, אבל באירופה יצרן הרכב אינו דורש את השיש הזה, אזי גם בישראל אין חובה להתקינו. הסעיף הזה מטפל בכל היתרונות שעשויים להיות בישראל למוסכים של יבואני רכב מבחינת הנראות והשיווק ו"משווה תנאים" לתנאים שקיימים באירופה.
אבל אלה הן זוטות שעוסקות בקפה ועוגה. הרשימה כוללת גם איסורים על יבואני הרכב לדרוש מן המוסכים המורשים שלהם לדעת כמה חלקי חילוף יש ברשות המוסך, כלומר יבואן רכב לא יכול לשאול את המוסך שלו כמה חלקי חילוף הוא רכש מספקים אחרים. משמע, מוסך מורשה של יבואן יכול להצטייד למשל באלפי מסננים חליפיים לרכב והיבואן לא ידע. במקביל גם אסור ליבואן הרכב לדרוש מן המוסך להחזיק כמות מסוימת של חלקים שנרכשו מיבואן הרכב - וגם איסור על דרישה לפעולות פיקוח מטעם היבואן. בפועל מדובר בניתוק מלא של הקשר שבין אספקת חלקי החילוף בין יבואן רכב והמוסך המורשה שלו. גם כאן מדובר במהלך ש"מוציא" את יבואן הרכב ממחסן החלפים של המוסך לחלוטין.
סעיף מעניין נוסף אוסר על קיום הסכמי אי תחרות עם ביטול התקשרות, כלומר אם מוסך מורשה לא מעוניין יותר להיות מוסך מורשה של יבואן אבל רוצה להמשיך ולטפל במכוניות שהוא מכיר היטב - יבואן הרכב לא יוכל לעשות דבר כדי לעצור זאת במסגרת הסכמי אי תחרות. ויותר מכך, בין השורות מסתתר גם סעיף שהופך את המוסכים המורשים של יבואני הרכב לכאלה שיכולים לטפל בכל רכב אחר. הסעיף הזה קובע שבמוסך מורשה של יבואן רכב תוקם הפרדה בתוך המוסך בין מכוניות של יבואן הרכב ובין כל השאר, כלומר מוסך של יבואן רכב יוכל לטפל בכל השאר ובלבד שיהיה חוצץ בין הרכבים. כלומר, המוסכים המורשים של היבואנים יהפכו בעצם גם למוסכים מורשים כלליים של משרד התחבורה שיכולים לטפל בכולם - בהסכמת משרד התחבורה ובתמיכתו - כשהתנאי היחיד הוא הימצאו של קיר. מעבר לאלה יבואני הרכב יהיו חייבים למסור למשרד התחבורה כל מידע אודות התקשרותם עם המוסכים שלהם.
תקנות אלה הן בעלות חשיבות אדירה מבחינת ענף המוסכים. אבל חשיבותן אדירה רק לגבי סקטור המוסכים המורשים של יבואני הרכב. הן מייצרות השוואה בין מוסכים של יבואני הרכב ובין כל יתר המוסכים. אבל אינן מטפלות באופן ישיר, במחירי הטיפולים לרכב ומחירי חלקי החילוף. כיום המחיר שהצרכנים משלמים במוסך מורכב משני גורמים עיקריים: מחיר השעתון, כלומר כמה עולה שעת עבודה על הרכב ומחיר החלק. העובדה שמשרד התחבורה מוחק את היתרונות היחסיים של מוסכי היבואנים היא חשובה, אבל לא כוללים שום התייחסות למנגנון שיוודא שהפערים יגיעו לכיסם של הלקוחות. כלומר, המוסכניק אומנם לא יצטרך להשקיע בשיש יקר לחזית, אבל אף אחד לא מבטיח שהפער במחירי השיש יגיע לכיסו של הלקוח שמטפל במוסך. אם כבר, סביר להניח שהמוסך יגרוף את פערי הרווח לכיסו וימשיך ליהנות מן המוניטין של יבואן הרכב.
גם נושא החלפים הוא חשוב אבל אין בו תועלת לצרכנים, פרט ל"פרינציפ" של ניתוק הקשר עם יבואן הרכב. כלומר ליבואן אסור לבקש מהמוסך מידע לגבי חלקי חילוף מקוריים המוסך מחזיק ואסור לדרוש מן המוסך להחזיק כמות מסוימת של חלקי חילוף, אבל כיום מוסכים בכל מקרה מורשים להחזיק חלקים תחליפיים. הם גם מחויבים להציע את החלקים התחליפיים ללקוחות, זו חובה מעוגנת בחוק. המוסכים גם יודעים היטב שהם מרוויחים לעתים יותר יפה על החלק המקורי ולכן לא משנה כמה חלקים מקוריים היבואן לא יוכל לדרוש מהם להחזיק הם בכל מקרה מרוויחים עליהם היטב. בשורה התחתונה הרפורמה מטפלת ביחסי יבואן-מוסך, אבל היא לא מטפלת בכל מה שבאמת חשוב לאדם הפשוט שמאחורי ההגה, וזה מחירי החלפים.
ייתכן שהמהלך הוא חלק מהכנה לקראת מהלך נוסף שעליו עמל משרד התחבורה, שמעוגן גם בחוק ההסדרים, של יצירה מחודשת של מדד חלקי חילוף שגם ייצר שקיפות בכל הנוגע למחירי טיפול לרכב. במקרה הזה, ספק אם נטרול של יתרונותיהם היחסיים של מוסכי יבואני הרכב הוא מה שיביא את השינוי המיוחל, כל עוד משרד התחבורה אינו מטפל באמת במה שחשוב: קביעת אמות מידה ברורות בחוק להיקף ההנחה שיבואני הרכב, יבואני החלפים והמוסכים יכולים להעניק לחברות ביטוח, חברות ליסינג וציי רכב אחרים על מחירי חלקי החילוף. וכל עוד מחירי חלקי החילוף "מנופחים" לטובת מתן הנחות לכל הגופים הגדולים האלה, הצרכן הפרטי ישאר מקופח במחירי החלפים, בין אם יתקן את מכוניתו במוסך מורשה עם קפה ועוגה ובין אם יתקן אותה במוסך מורשה משרד תחבורה זעיר ללא מזגן ושרותים.
חדשות קשורות
