בשבוע שעבר פורסמה טיוטה חדשה לחוק ההסדרים שכללה לא מעט סעיפים שמתייחסים ישירות לענף הרכב: להכנסות הצפויות מייבוא רכב, לאופן הנסיעה, לאופן התחזוקה וגם לתשתית הטעינה. הבעיה בטיוטה היא שאת רוב המידע שמופיע בה כבר ראינו. על הקשיים ביישום כבר כתבנו וההשפעה של המהלכים בטיוטה תהיה בעייתית, אם בכלל.
ראשית, מופיע נושא מס הנסועה על רכב חשמלי. מס הנסועה אינו חדש, והנושא עולה בטיוטות מדי כמה שנים ונעלם. מה חדש הפעם? התעריף: 15 אגורות לקילומטר – ומועד החלת המס: תחילת 2026. כיום מוטל על רכב חשמלי מס קנייה בסך 20%. בשנה הבאה המס יעלה ל–35% באופן אוטומטי מתוקף נוסחת המס הירוק. מכוניות חשמליות יקרות להפליא, אבל קצב חדירתן לישראל אינו נפגע - בשנה הבאה אף צפוי להיות כפול. בשנת 2026 כנראה שמעל שליש מהמכוניות שיימכרו בישראל יהיו חשמליות – וזוהי הערכה פסימית, כך שסביר להניח שמבחינת הלחץ הציבורי שיווצר והעובדה שבישראל מכונית חדשה וחשמלית תהיה יקרה להחריד – מעסיקים וארגונים שיפעלו למען הפריפריה יטרפדו יוזמה כזאת.
עוד סעיף מעניין שמיועד להיטיב עם הצרכן נוגע למחירי החלפים לרכב. השיטה של מדינת ישראל היא לייצר שקיפות, להציג "מחירי אמת" לחלקי החילוף – כלומר, לייצר מדד שיציג את המחירים האמיתיים של החלפים. הציבור יוכל לראות את מחירי החלפים ולטפל לפי המחיר האמיתי, כמו גם שמאי הרכב כאשר יעריכו נזקי תאונות. על פניו – אידיליה. רק שיש בעיה: זה כבר קרה, וזה לא עשה דבר. מדד מחירי חלפים הושק בקול תרועה באוגוסט 2021 ולאחר מכן נסגר, אחרי שלפי משרד התחבורה "הפיילוט הסתיים" - מאז לא היה מדד.
מחירי החלפים הושפעו מהמדד? התשובה היא שלא. מחירי החלפים מושפעים מהחלטתו של מי שמוכר אותם, לא מהחלטת הציבור כמה לשלם עליהם. פרסום "מחיר אמיתי" לחלפים מבוסס על המחירים של משווקי החלפים ולא לוקח בחשבון שלל פרמטרים שנוגעים לאיכות החלף, שיטת הייבוא ועוד.
עוד סעיף שמופיע בטיוטה נוגע ליכולת של מדינת ישראל לייבא לבדה רכבים. כלומר, במקום להסתמך על ציי הרכב, מדינת ישראל תייבא את המכוניות שלה לבדה. הצי של מדינת ישראל מונה עשרות אלפי רכבים מסוגים שונים והסעיף הזה אמור על הנייר לחסוך כסף למדינה. כל זה טוב ויפה, אבל המדינה כבר עוסקת בנושא הייבוא העצמאי משנה שעברה.
האם המדינה באמת ייבאה עד כה רכבים לבד? התשובה שלילית. סביר להניח שהיא גם לא תייבא בגלל שזו רוכשת את הרכבים בזול מיבואני הרכב, ואלה דואגים לה לשינוע - אוניות, לטיפול במוסכים, לעיסוק בנזקים התאונתיים, בקיצור בכול מה שמינהל הרכב הממשלתי יצטרך לעשות בעצמו – וספק אם הוא מסוגל.
בטיוטה מופיעה בנוסף גם התייחסות, שוב, להסרת חסמים בטעינת רכב בבתים משותפים. עיקר ההסרה נוגעת להתנגדויות של שכנים. גם כאן הבעיה כלל אינה בהתנגדויות השכנים אלא בכול היתר. ממש לאחרונה פורסם בכלכליסט שלא זו בלבד שענף הטעינה המשותף פרוץ לחלוטין – גורמים אופורטוניסטיים נכנסו לשוק הטעינה. לאף אחד לא ברור באמת כיצד תשתיות ההולכה בבניינים תעמוד במשימה, כמה עמדות יותקנו בבניין ומי בכלל הגורמים שמוסמכים לטפל בנושא. אם וכאשר סעיפי התנגדות השכנים יעברו – אלה יהיו זוטות בלבד שספק אם ישנו משהו בשוק הטעינה.
