ישנם מחקרים שמצביעים באופן ברור כי נהיגה ארוכה ויומיומית משפיעה בצורה שלילית על הבריאות ובין השאר, מעלה את מפלס המתחים לרמות שיא. עד כדי כך, שלעתים היא מטפסת לקיצוניות ומשפיעה על אושרו של הנהג ועל יכולתו לנהל מערכות יחסים תקינות. אם כן, נשאלת השאלה כיצד ניתן להתמודד עם הסטרס שהפקק יוצר? איך מפנימים את העובדה כי הפקקים הפכו להיות חלק מאמלל ובלתי נפרד ממציאות חיינו בלי "לאבד את השפיות"?
אם תשאלו את פרופ' חיים בלמקר, יו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הנהגים אוהבים להאשים את הפקק ברגשות שהוא גורם - וזו בעיה. הוא מציע לנהגים פתרונות פשוטים; "קודם כל, לנוח באוטו - אחד הטיפולים המרכזיים הם תרגלי הרפיה. על הנהג ללמוד להרגיע את השרירים ולנשום עמוק. אני מציע להרגע ולחשוב האם זה כל כך חשוב שכדאי להתעצבן. זו המשמעות של טיפול קוגניטבי. החשיבה הנכונה משפיעה על הרגשות". מסתבר איפוא, שיש אנשים שאוהבים להימצא בתוך פקקים כי מדובר בזמן פנוי נטו. "תיקח אותי לדוגמא" הוא אומר לנו. "אני שומע מוזיקה שאין לי זמן לשמוע בבית. לא צריך רק להאשים את המצב החיצוני. למרות שזה הרגל אהוב".
ומה יעשו כל אלו שהפקקים משבשים את יכולתם לעמוד בזמנים? גם לזה יש פיתרון; "דייקנות יתר נהפכה למחלה" הוא מסביר. כאשר אנו מחנכים את הילדים לדייקנות ולניקיון צריך לחשוב על הצד השני. על המחיר. יש ילדים שמפנימים יתר על המידה את הנושא ולאחר מכן נשארים עם משקעים. בן אדם צריך לדעת מתי לא לדייק". השורה התחתונה מבחינתו, היא כי "הנהג לא יכול לשנות את הפקק, אלא רק את עצמו". ומה בנוגע לאלו שמתמודדים עם איחור לעבודה וקיזוז שכר? "זה קורה פעם אחת זה מעט כסף. פעם הבאה תצא מוקדם יותר ואל תלחץ. בכל זמן בחיים המערכות הנכונות עושות לנו שכר ועונש חיזוקים חיוביים ושליליים. גם האישה כועסת בבית שאתה מאחר - ואתה לומד לא לאחר".
הישראלים מאחרים כרונית למקום העבודה. האם הפקקים הם הסיבה המכרעת לכך או שמא נוח לנו להאשים את הפקק בהתנהלותנו הרשלנית?
אז ראשית, על מנת לברר עד כמה מאחר העובד הישראלי למקום העבודה, ביצעה לאחרונה חברת עוקץ מערכות סקר בנושא. החברה מספקת שעוני נוכחות לאלפי בתי עסק בישראל , שנתוניהם נאגרים בשרתיה ויכולה לפיכך לבחון סטטיסטית את הנושא. לצורך ביצוע סקר זה, בחנה החברה את נתוני הנוכחות של 2,308 עובדים ועובדים שמועסקים ב 503 בתי עסק וחברות בישראל. נתוני הסקר שבחנו את שכיחות האיחורים במהלך חודש דצמבר 2017 : על פי נתוני הסקר,שיעור העובדים שכלל לא איחרו לעבודה עומד על 25.2%. מנגד, שיעור העובדים שמאחרים בפרק זמן של יותר מ-15 דקות :22.5%. וכמה מאחרים עד 10 דקות? על פי נתוני הסקר, שיעורם עומד על 18.6%.
מסקר נוסף שנערך, שבחן את הסיבה בגינה מאחרים העובדים עולה כי 45% מהם, לא עומדים בזמנים והתירוץ אינו הפקק. 23% הפנו את האשמה לילד שלא רוצה ללכת לגן או לבית הספר, ו-9% מפאת קשיי קימה בבוקר. עוד מתברר כי 7% הסבירו כי משהו צץ ברגע האחרון. היתר 6% התקשו לתת סיבה קונקרטית לאיחור, אלא פשוט הסבירו כי מדובר על שלל סיבות אחרות.
למרבה מזלם, יש אדם בשם גלעד ברנד, חוקר שוק העבודה בישראל ממכון טאוב לחקר הכלכלה והחברה בישראל, שמגונן על העובד הישראלי; "לא הייתי מקיש משכיחות האיחורים לגבי מנטליות העבודה של העובד בישראל. הוא אינו עצלן, ורשלן, אלא נמצא בסד לחצים משמעותי, השכר נמוך, רמת המחירים גבוהה ורמת פקקים הולכת וגוברת. הוא גם עובד יותר שעות ביחס לרבים ממקביליו במדינות ה OECD".
אחת מהנחות היסוד היא כי הפקקים משרתים את נהגי המוניות שכן עלות הנסיעה מחושבת על פי זמן התמשכותה. האומנם זה כך?
יהודה בר אור, יו"ר איגוד נהגי המוניות: "אין ספק כי נהגי הרכבים הפרטיים משלמים מחיר כבד בגלל הפקקים, אולם מי שנדפק לא פחות, ולעיתים הרבה יותר זה נהג המונית. למעשה, אנו נדפקים שלוש פעמים; פעם ראשונה, מאחר ולעיתים קרובות אנו עומדים בפקק, בלי נוסע ובלי יכולת לתת מענה לכזה שמחפש מונית. פעם שניה, היות ורבים מהנוסעים ממתינים שלוש דקות בתוך המונית ואז אומרים לנהג לעצור, משלמים ומשאירים אותו תקוע בתוך הפקק. והפעם השלישית היא שהתקבע כאן דפוס פעולה לא הוגן: הנוסע קולט שהנסיעה מתארכת בגלל הפקק והוא מציב לנהג עובדה, או שאתה נותן לי הנחה בסוף הנסיעה או שאתה מכבה את המונה בזה הרגע, או שאני יורד".
עוד מעיר בר אור כי הנזק דומה לשני הצדדים; ה"אם זחילה בפקק לא עולה כס ? האם אין בלאי? כמובן שיש. השורה התחתונה שלי ברורה: כמו שהפקק הוא נטל על נהג הרכב הפרטי, הוא נטל גדול גם עלינו".
הפקקים במספרים
עפ"י נתוני משרד התחבורה, עלותו השנתית של הגודש בכבישים היא 15 מיליארד שקל. עד שנת 2030 יטפס הסכום ל-25 מיליארד שקל.
בשנת 2030 יאלץ כל נהג בישראל לעמוד עוד 60 דקות בפקק, מידי יום. בחישוב שנתי 365 שעות או 15 ימים מלאים מידי שנה - שכל כולם מוקדשים לצורך עמידה בפקקים.
מדינת ישראל הרוויחה ממיסוי כלי רכב בשנת 2016 יותר מ-12 מיליארד שקלים, 23 מיליארד שקלים, שכולם שולמו על ידי אזרחי ישראל לממשלה שלהם. כמה מתוך זה חוזר למדיניות תחבורתית חכמה ויעילה? 250 מיליון שקל בלבד וגם זה על פני חמש השנים הבאות.
בכל שנה בישראל נוספות כ-250 עד 300 אלף מכוניות לכבישים. קצב גידול הנסועה בארץ גדול בערך פי 3 מקצב גידול הכבישים
ההשקעה בתשתיות התחבורה הציבורית במטרופולינים בישראל נמוכה ב-85 אחוזים ביחס לערים מערביות בעולם: 1,500 אירו המושקעים עבור כל תושב בשנה, לעומת 10,000 אירו במדינות ה-OECD, זאת על פי דו"ח שהגיש המרכז המידע והמחקר של הכנסת לוועדת הכספים בנובמבר.
25% מהישראלים משתמשים בתחבורה ציבורית לעומת 60% בממוצע בין מדינות ה-OECD.
המהירות הממוצעת של התחבורה הציבורית בגוש דן היא 16 קמ"ש, בעוד שבערי ה-OECD הממוצע נע סביב 25 קמ"ש
מנתוני הלמ"ס עולה כי בשנת 2016 הסתכמה הנסועה, מספר הקילומטרים שנסעו כלי רכב מנועיים, בכ-57 מיליארד, עליה של 4.4 אחוזים לעומת שנת 2015.
חדשות קשורות
