נניח שהממשלה הייתה מחליטה לחלק מאות שקלים לכל משפחה בתקופת בחירות. לגיטימי? עובר את רף הייעוץ המשפטי לממשלה, שלא מאפשר לקדם צעדים שעלולים להשפיע על הבחירות?
לא צריך ללכת רחוק. בינואר 2021, קצת יותר מחודשיים לפני הבחירות הקודמות, הודיעו שר האוצר ישראל כץ וראש הממשלה בנימין נתניהו על חלוקת כסף לאזרחים בפעם השנייה במשבר הקורונה. 750 שקל לכל מבוגר ו־500 שקל לכל ילד, עד עשירון שביעי. הארץ רעשה וגעשה בטענה ל"כלכלת בחירות". לא עזרה לפוליטיקאים הטענה שמהלך דומה נעשה קודם לכן. היועמ"ש דאז אביחי מנדלבליט ביקר בחריפות את ההכרזה, התקשורת תקפה את העובדה שנגיד בנק ישראל לא היה חלק מהדיונים, עד שבסופו של יום הרעיון נגנז, וההבטחה עברה ל"אחרי הבחירות" (מה שכמובן לא קרה).
ליברמן חילק את הכסף לעשירים
והנה, השבוע זה שוב קרה. לא רק שהממשלה החליטה לחלק מאות שקלים לאזרחים בתקופת בחירות, אלא שהפעם העוגה נפרסה הפוך - נתח גדול יותר למשפחות מבוססות, וקטן יותר למשפחות מעוטות יכולת. זו המשמעות של הפחתת המס הקבוע על הדלק (הבלו) בעוד חצי שקל, אחרי הפחתה של חצי שקל באפריל האחרון ("ל־3 חודשים" שכמובן לא הסתיימו). לפי נתוני למ"ס (מעודכנים ל־2018), הוצאה חודשית ממוצעת על דלק בשני העשירונים העליונים עומדת על 588 מיליון שקל, לעומת 334 שקל בחודש ב־2 העשירונים התחתונים, מה שמלמד למי תגיע מרבית ההטבה.
הפחתת הבלו אפילו לא תתגלגל אל העשירונים הנמוכים. למעשה, היא לא מוזילה דבר כמעט פרט לנסיעה ברכב הפרטי, שכן תעריפי התובלה שהיו יכולים להוזיל לא מעט מוצרים אם היו יורדים, מבוססים על מחיר הסולר המניע את מרבית המשאיות ורכבות המטען.
כן, יוקר המחיה קשה ומעיק, אבל נדמה ששכחנו שהשאלה המרכזית בכל תוכנית או "רפורמה" היא מה העלות האלטרנטיבית ומהן השלכות הרוחב. בפברואר 2019 הזהירה חטיבת המחקר של בנק ישראל כי הצפיפות בכבישים נובעת בין השאר ממדיניות המיסוי המקומית, שמעודדת רכישת מכוניות ואחזקת רכב פרטי. בבנק כתבו במפורש כי "יש מקום להעלות את הבלו בהתאם לעליית השכר (או מדד אחר להכנסה), או להעלות את מחיר השימוש בכבישים". מאז, מחיר הבלו ירד ב־25%, בעוד המשכורת הממוצעת טיפסה ב־12%.
כבר לפני כעשור החליטה הממשלה להעלות את הבלו ב־40 אגורות, בשתי פעימות. אבל לאחר הפעימה הראשונה פרצה המחאה החברתית, הבלו הופחת חזרה והוקפא, ובחודשים האחרונים הוא לראשונה קוזז דרמטית, עד למחירו לפני 25 שנה. וברוח הפופוליזם וה"מחר בחירות" שנגזר עלינו, הסיכוי שמישהו יעז להעלות את המס אפילו לרמתו הקודמת נראה כרגע קלוש למדי.
ולא פחות חשוב: בהעדרו של עץ כסף, כל דבר שהמדינה נותנת לנו בחינם או בסובסידיה גורע כמובן כסף ממקום אחר - שאולי יכול היה להועיל יותר לנו ולדורות הבאים שיגיעו. בחודש יוני האחרון הסתכמו הכנסות המדינה ממס הבלו ב־1.8 מיליארד שקל, ירידה של 7% לעומת יוני 2021, שנזקפה בעיקר להפחתה הקודמת של המס. לפי נתוני משרד האנרגיה, בחצי השנה הראשונה של 2022 צרכנו 1.67 מיליון טונות של בנזין, שהם כ־2.23 מיליארד ליטר, מה שאומר שהפחתה של שקל לליטר משמעותה ויתור על כ־370 מיליון שקל בחודש, "אובדן הכנסות" למדינה. לא צריך לרחם על קופת האוצר שנהנתה מהכנסות שיא ממסים השנה, אבל מוכרחים להרהר באפשרויות האחרות לניצול הכסף.
מה יכולים לעשות 370 מיליון שקל בחודש
ודאי כשבדיוק השבוע, ממש במקביל להוזלת הדלק, הושקה רפורמת "דרך שווה" שאיחדה את תעריפי הנסיעה בתחבורה ציבורית, אבל לא העזה לפרוץ את המסגרת התקציבית ורק חילקה מחדש את עוגת הסובסידיה.
שוו בנפשכם מה היה קורה אילו אותם מיליארדים היו מתמרצים אותנו לוותר על הרכב, אחד הדגלים שבהם נופפה הממשלה האחרונה, במקום לעשות בדיוק להפך. אבל התחבורה הציבורית נמצאת תחת מרב מיכאלי, ושר האוצר ליברמן רצה לחלק לנו את המתנות לגמרי לבד.
חדשות קשורות
