התאונה ארעה בתאריך 02/01/16. בעת שרכב התובעת חנה כדין בחנייה, פגע בו בעוצמה רכב שהיה נהוג באותה עת על ידי בחור צעיר בן 17 ללא רישיון. מיד לאחר התאונה, שוטרי סיור שהבחינו ברכב נהוג על ידי הקטין ביקשו ממנו לעצור בצד, וזה השיב "שניה אני עוצר בצד" ואז פתח בדהירה על מנת להימלט מהשוטרים. במהלך מנוסתו הוא פגע בארבעה כלי רכב חונים. לאחר הפגיעה הוא יצא מהרכב והמשיך במנוסתו בריצה, עד שנתפס על ידי שוטרי הסיור. עם תפיסתו, אמר כי נהג ללא רישיון נהיגה, וכי לקח את הרכב ללא רשות הוריו.
החברה שבבעלותה הרכב הראשון בו פגע, הגישה באמצעות עו"ד מאיה שבי, ממשרדו של עו"ד אסף ורשה תביעה כנגד הקטין וכנגד אביו. אולם האב, כמו אבות רבים אחרים שנקלעו לסיטואציה כזו טען מייד כי הרכב נגנב ע"י הבן ומשכך, אין הוא נושא באחריות כלשהי. לטענתו, יש לראות את בנו כאילו גנב את הרכב, ועליו לשאת בתוצאות מעשיו בעצמו.
מי כאן אחראי?
אולם השופטת עידית ויברגר מבית משפט השלום בחיפה סירבה לאפשר לאב למלט את עצמו מאחריותו להתנהלות בנו. ראשית כל, היא הבהירה כי לא מדובר על גניבה שכן ברור כי הקטין לא התכוון לשלול את הרכב מאביו שלילה של קבע. אך זה לא המסר המהדהד היחיד שעולה מפסק הדין, אלא התייחסותה לסוגיה האם האב עשה די על מנת למנוע מהבן את השימוש ברכב, או שמא לא נקט באמצעי הזהירות המתבקשים.
בפסק הדין קבעה השופטת כללי התנהגות מאוד ברורים להורים: "אין די בכך שההורים מחביאים את מפתחות הרכב במגירה ליד מיטתם אלא עליהם בנוסף, לשנות את הקוד הסודי של הקודן המותקן בו ולשמור את המפתחות במקום נעול, או כחלופה להניחם מתחת לכר. למעשה קובעת השופטת כי על ההורים בכל פעולה "שתימנע אפשרות של שימוש ברכב על ידי הבן".
מנהג קבוע
במהלך הדיון התברר כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהקטין נהג ברכב, אף שלא היה לו רישיון נהיגה. אולם פסקה השופטת כי אף אם האב היה מצליח להוכיח כי לא ידע על הפעם הקודמת בה נתפס בנו נוהג, היה מקום לקבל את התביעה נגדו, שכן הוא לא נקט אמצעי זהירות מספיקים על מנת למנוע את השימוש ברכב; "גם בהנחה שכלל לא היתה פעם קודמת". אי לכך, בסופו של הליך, קבלה השופטת את עמדת התביעה וקבעה כי האב ובנו גם יחד ישלמו לתובעת סך של 55,247 שקלים בצירוף שכר טרחה והוצאות.
