זה מתחיל בעמדות הטעינה המהירות, אלה שפזורות בצדי הכבישים המהירים. בעלי מכוניות חשמליות מגיעים, עוצרים לטעינה מהירה שאף פעם אינה מהירה באמת, יושבים בתוך המכונית בקור מקפיא ונראים אומללים במשך חצי שעה ומעלה. אלה שיש להם טסלה נמצאים שם גם, אבל בעלי טסלה הם שונים: הם מתגודדים ביחד כי יש להם מכונית ייחודית, משפחתית, לבנה, מיוצרת בסין, שבכבישי ישראל יש רק עוד אלפי עותקים ממנה תחת כל עץ רענן. כעת מגיעה לתחנת הטעינה המהירה מכונית חדשה, משפחתית, מיוצרת בסין, BYD דגם סיל ("כלב ים"), שם מטומטם למכונית חכמה. בעלי טסלה בעמדת הטעינה מחרישים, מקפידים לא להתקרב, מצלמים בסתר מרחוק, מתעלמים במופגן. זה מחזה שחוזר על עצמו. כל היתר באים לשאול. סיל היא מכונית חשמלית, משפחתית, שעושה פחות או יותר את מה שעושה טסלה 3, ולמעשה מה שעושות אלפי טסלות לבנות בכבישי ישראל, אבל מי שיש לו טסלה הוא מאוד מיוחד כי יש לו כמו של כולם. מי שיש לו BYD הוא עממי כי יש לו כמו של כולם.
סיל היא החשמלית המשפחתית הראשונה של BYD שמגיעה לישראל. באופן כללי יצרני המכוניות החשמליות הצליחו לעשות משהו מדהים: הם הפכו את המכונית המשפחתית המשעממת פחד, כלומר סדאן וארבע דלתות, למשהו מעניין. קודם היתה זו טסלה, אחר כך איוניק שש, עכשיו זו סיל, מכונית חשמלית שנראית הכי לא משעממת שיש. אולי כי היא חשמלית ואולי סתם כי הסינים החליטו להשתולל, אבל סיל נראית מדליקה: חישוקי גלגלים גדולים ברמה שלא צריך בשום מכונית נוסעים, חרטום נמוך ברמה שעלולה לסכן כל מדרכה וצללית ספורטיבית.
סיל משתייכת למותג רכב עממי אבל נראית מצוין, מצוין ברמה של לגזול מכירות ממותגי יוקרה גרמניים שעולים יותר.
תא הנוסעים של סיל מוכיח שכשהסינים רוצים, הם לומדים במהירות שמבהילה את המערב. נתחיל דווקא במושב האחורי: לא מדובר במושב אלא במרחב מחיה. הסוד הוא בגג הזכוכית הכהה שגורם דווקא למי שיושב מאחור להרגיש שהוא נמצא בשטח ענק. המושבים הקדמיים רחוקים ממי שיושב בספסל האחורי בגלל בסיס גלגלים ארוך, והמושבים מצוינים. גם איכות הפלסטיק טובה. היד עוברת על הפלסטיקים שלמטה, בנקודות שנסתרות מן העין שמחפשת שיבושים, פלסטיקים רופפים. כלום. למעלה יש תאורת LED, יש פתחי מיזוג, יש מקום למכביר. בתא המטען, לעומת זאת, אין הרבה מקום. BYD מדברת על תא מטען בנפח 400 ליטר, בפועל הוא בנוי כמו קופסת סיגריות: בגלל דלת תא מטען קטנה קשה להכניס, למשל, הרבה שקיות של קניות, קשה להכניס אופניים מתקפלים, מי שרוצה להכניס תיק יתכבד וידחף אותו פנימה בצורה אתלטית. מקדימה יש תא אחסון סמלי.
בנוגע לחלק הקדמי של תא הנוסעים ניכר כי היצרנית היתה בדילמה: אם היא רוצה להילחם בקהל שרוכש טסלה, היא חייבת לוותר על כפתורים, לייצר תחושה של הייטק ושל ידיים מרחפות על מסכי מגע. למרבה המזל, BYD לא ויתרה על כפתורים וגם לא על ידית הילוכים אמיתית, יותר נכון על ידית בורר הכיוון.
המסך, כמו בעוד דגמים של היצרנית, הוא מסתובב, פטנט מטופש שאין לו שום שימוש פרט לחסימה של פתחי המיזוג. גם את הבלימה הרגנרטיבית, כלומר השימוש באנרגיית הבלימה, אי אפשר לווסת שלא באמצעות המסך. אבל מעבר לכך, למי שרוצה מכונית אמיתית ולא "חממה טכנולוגית", מערכות השליטה של סיל עושות עבודה מצוינת, החל מעוצמת הווליום, דרך בקרת האקלים ומצבי הנהיגה ועד לבקרת השיוט האדפטיבית, שמשום מה נוטה להראות סימני עצבנות. על המושבים הקדמיים שווה להתעכב: הם מצוינים. אין להם משענת נפרדת, יש להם גימור מרשים, שפע של אפשרויות כיוון. רק המסעד שלהם מעט קצר. BYD מצהירה על טווח של 570 ק"מ לגרסה שלנו, שיש לה מנוע אחד מאחור. בפועל אפשר לחלץ מסיל טווח של 450-400 ק"מ. סיל יורדת לדרום, חוצה את כביש הערבה, ממשיכה למצפה רמון. אי שם בצוקים יש עמדת טעינה אולטרה־מהירה, קו של חיים למי שיורד לאילת. זו עמדה מאוד חזקה, 180 קילו־ואט. לסיל יש יכולת לקבל 150 קילו־ואט של זרם, כלומר עקרונית בתוך חצי שעה היא יכולה לטוס לאילת. אלא שסיל מוכנה לקבל עד 90 קילו־ואט. מדוע זה קורה? מזג האוויר אינו לוהט וגם אינו קפוא. המשמעות היא ש־50 דקות מתבזבזות אי שם בכביש הערבה. גם בטעינה מהירה נוספת סיל אינה מצליחה לעמוד בהצהרות של היצרן וחבל שכך.
סיל חותכת ימינה בפונדק של כושי רימון, נסיעה מהירה בכיוון מצפה רמון. בתפריט שלה יש סיבובים, קפיצות, זינוקים ותאוצות. רושם ראשון: סיל היא מכונית שהכיול שלה מוצלח מאוד. אם מסתכלים על קו הזמן של BYD, חברה צעירה במונחים של יצרני רכב, מבחינים בשיפור מרשים: לאטו 3 איכות נסיעה גרועה וגם טווח עלוב, דולפין יותר טובה, וסיל היא כבר מאוד טובה. איכות השיכוך מרשימה והחוויה הכללית של נסיעה איתה מצוינת, אולי למעט חדירה של רעשי צמיגים.
אבל אל תקראו לה משפחתית ספורטיבית. סיל שוקלת מעל 2 טונות, והפתרון של BYD להימנע מנסיעה קשה מדי היה לתת לסיל מתלה אחורי שלא יהיה קשה מדי אבל כן יהיה רופס מדי. כשדוחקים בכלב הים הסיני, החלק האחורי עושה חיקוי לא רע של כלב ים אמיתי: הוא קופץ, כשיש שיבושים הוא מתנועע בחוסר חינניות. אלה מצבים שרוב הרוכשים לא יכירו, אבל בדרך למצפה רמון סיל מבקשת קצב התקדמות מהיר, לא מהיר מדי. אגב, אין מה לצפות לתאוצות מסמרות שיער, סתם להתקדמות מהירה. 312 כוחות סוס ומעל 2 טונות אינם חברים, וסיל לא אוהבת להיות הרבה זמן במצב ספורט, בגלל קצב צריכת האנרגיה. לא ברור מי החליט שמכונית חשמלית משפחתית חייבת להאיץ ל־100 קמ"ש בתוך ארבע שניות, אולי זה היה אלון מאסק, ואולי אלה היו יצרני רכב שהחליטו שעדיף שכמה שיותר נהגים חסרי ניסיון יחוו ביצועים של פרארי, יתרסקו וישובו כדי לקנות מכונית חשמלית אחרת במקום המרוסקת.
השורה התחתונה היא שסיל היא המכונית החשמלית המגובשת ביותר של BYD שמשווקת בישראל. מדובר במכונית משפחתית מרשימה, והנקודות שבהן סיל אינה מצטיינת הן פחות רלבנטיות לחיי היומיום ולעולם האמיתי.
השאלה היחידה שנותרה היא אם מכונית חשמלית שעל חרטומה מתנוסס סמל של מותג סיני עממי תצליח לפנות ללקוחות ש־BYD בעצם מכוונת אליהם מלכתחילה: רוכשי טסלה. אלא שמי שמוציא מעל 200 אלף שקל בשביל מה שהוא בפועל מכונית משפחתית שמיוצרת בסין (בין שזו BYD ובין שזו טסלה 3) צריך לקבל גם תמורה לכסף שכלל אינה קשורה באיכות המוצר אלא בתדמית המותג. במקרה של סיל הקרב התדמיתי קשה.
BYD סיל דיזיין
מנוע: חשמלי, הספק מרבי 312 כ”ס, מומנט מרבי 36.6 קג”מ
ביצועים: מהירות מרבית 180 קמ”ש, זינוק ל־100 קמ”ש ב־5.9 שניות
קיבולת סוללה: 82.5 קוט"ש. טווח נסיעה רשמי 570 ק"מ
צריכת אנרגיה: נתוני יצרן 16.6 קוט"ש. נתוני מבחן 21 קוט"ש
בטיחות: 9 כריות אוויר, 5 כוכבים במבחן ריסוק פומבי. סייען בלימה, היגוי אקטיבי
קבוצת זיהום: 1
מחיר: 217 אלף שקל
