מדוע האוצר לא שוקל אפילו להפחית את נטל המס על הרכב?

אופטימיות היא תופעה מדבקת. גם אנחנו לקינו בה לפני כמה שבועות בעת ששוחחנו עם גורם בכיר בענף הרכב. אותו גורם כמעט והצליח לשכנע אותנו שתוכנית הפחתת המסים החדשה של האוצר תכלול גם הפחתה ישירה או עקיפה של מיסוי הרכב. "נפתח כאן חלון הזדמנויות נדיר שהאוצר לא יוכל להתעלם ממנו. חלק נכבד מהעודף התקציבי שמספק את המקורות לתוכנית נובע מגביית מס חריגה משוק הרכב. יהיה זה רק הגיוני וצודק לנצל אותה כדי להפחית, ולו גם סמלית והצהרתית, את נטל המס הכולל על רכישה ושימוש ברכב בישראל - שהוא הגבוה בעולם. יש במהלך כזה גם היגיון מנקודת מבט פוליטית", אמר הגורם.

בדיעבד זו הייתה כמובן עוד אשליה. תוכנית "נטו למשפחה" הפחיתה מסים על מוצרים "אסטרטגיים" כמו טלפונים סלולריים ואביזריהם - האם ייתכן שבאוצר לא מודעים לכך שחלק גדול מהשוק הזה כבר עבר מזמן לייבוא פטור ממסים (בפועל) דרך הדואר? - אבל אף אחד לא העז לגעת בצורה ישירה, עקיפה, או אפילו סמלית ב"טאבו" של מיסוי הרכב או שווי השימוש. בכל הנוגע לרכב, התוכנית היא עדיין נטו לאוצר, ברוטו למשפחה.

לוקחים אבל לא מחזירים

אין ספק, שהמקורות התקציביים של התוכנית החדשה מעוגנים היטב בהכנסות ממיסוי רכב. כבר כתבנו כאן לא פעם כיצד שילוב של אשראי זול, היעדר אלטרנטיבות ראויות לתחבורה ציבורית, טריקים מאולצים של מיסוי (עדכון המיסוי הירוק בינואר) ועיוותים מבניים, סידרו לאוצר עודף תקציבי מרשים ב-2016 והיטו את כלל נתוני הצמיחה. את זה, אגב, לא רק אנחנו אמרנו. הנה למשל, מה שכתבו בנושא חוקרי קרן המטבע הבינלאומית (IMF) בדוח הסיכום על כלכלת ישראל ב-2016, שפרסמה הקרן בחודש שעבר: "הביצועים החזקים של ההכנסות ממסים ריסנו את הגירעון הפיסקלי של ישראל ב-2016 והפחיתו את יחס החוב ל-62% מהתוצר. הגירעון הממשלתי ב-2016 היה נמוך משמעותית מהיעד של 2.9%, כאשר הצמיחה בהכנסות משקפת צמיחה גבוהה מהציפיות (כתוצאה מזינוק בצריכה הפרטית) ומכירות רכב חריגות".

ומה היה המנגנון שדחף את שוק הרכב קדימה? את התשובה לכך מספק בנק ישראל בדוח השנתי שלו, שגם הוא פורסם בחודש שעבר: "בין השימושים השונים של האשראי הצרכני למשקי הבית ריכזה סוגיית הרכישה של כלי רכב תשומת לב רבה, על רקע שיעורי צמיחה גבוהים ביבוא ובמכירה של כלי רכב חדשים... מדובר על כ-6% מהיקף כלל האשראי הצרכני. זוהי הערכת חסר של האשראי שנטלו משקי הבית מהבנקים למימון של כלי רכב, משום שבאפשרותם לקחת גם 'אשראי לכל מטרה' ולהשתמש בו לרכישת רכב או אשראי ללא שעבוד. אפיק מימון נוסף, שככל הנראה הופך פופולרי יותר ויותר, הוא רכישת כלי רכב במימון שניתן על ידי חברת ההחכרה או היבואן. במקרה זה היבואן או חברת ההחכרה הם שנוטלים אשראי מהבנקים או אשראי חוץ-בנקאי, שיכלל ביתרת האשראי למגזר העסקי... יצוין, כי הירידה המתמשכת של מחירי רכב מיד שנייה שוחקת את שווי הבטוחה המשמשת לנטילת הלוואה לשם רכישת רכב...".

אז מה היה לנו? בועת אשראי צרכני שמגדילה את נטל ההתחייבויות של משקי הבית - בעיקר ממעמד הביניים - אבל מזינה בשפע את ההכנסות ממסים ויוצרת עודף תקציבי נקודתי. הוסיפו לכך קפיצה חריגה ביבוא ושחרור רכב למלאי לקראת סוף 2016, שנבעה מעדכון "המס הירוק" ובאה על חשבון היבוא ב-2017 - וקיבלתם תוכנית "הטבות" שנשענת על רגליים פיסקליות רעועות ולא מחזירה מאום לרוכשי ומשתמשי הרכב.

אגב, בעבר לא היה צריך לחכות לטווח הארוך כדי לגלות עד כמה רעועים אותם עודפים תקציביים שעליהם נשענת התוכנית. מספיק לעיין בדוח "ביצוע תקציב המדינה וההכנסות ממסים" לרבעון הראשון של 2017, ולגלות כי "בחודשים ינואר-מארס 2017 נמדד גירעון בסך 2.4 מיליארד שקלים, לעומת עודף בסך 0.9 מיליארד בתקופה המקבילה". לשינוי הזה תרמה, בין השאר, ירידה של 2.4% במסים עקיפים "כתוצאה מהקדמת יבוא כלי רכב מתחילת 2017 לחודש דצמבר 2016, ערב המיסוי הירוק".

"המזל" הוא שלפחות מיסוי הדלק הישראלי, גם הוא מהגבוהים בעולם, המשיך למלא את קרן השפע של האוצר והציל את נתוני הגבייה ממסים עקיפים. גביית מס הדלק הזה צמחה ברבעון הראשון בשיעור סולידי של 2% והסתכמה בכ-4.445 מיליארד שקל.

ואם כבר ברכב עסקינן, אנחנו מאוד רוצים להאמין שהתוכנית הכלכלית החדשה לא נבנתה על חשבון הכנסות המס העתידיות שצפויה המדינה לגרוף מעסקת אינטל-מובילאיי. לא זו בלבד שמדובר בציפור שעדיין נמצאת על העץ, אלא שגם אפשר בהחלט לשער שגביית המסים מאותה עסקה תהיה כרוכה בקרבות קשים, לובי פוליטי נמרץ וניצול כל תכנון מס אפשרי - כמקובל בעולם תאגידי הענק הבינלאומיים.

מס הנסועה לא נוסע

אם מישהו באוצר היה מתעמק באמת בשוק הרכב ולא מתייחס אליו רק בתור פרה חולבת או טאבו פוליטי, הוא עשוי היה לגלות שתיקון העיוותים הקיימים יכול להפוך למשחק WIN-WIN שבו ציבור משתמשי הרכב נהנה והמדינה לא מפסידה, אולי אפילו מרוויחה. יש לכך דוגמאות בשטח: רפורמות הפחתת המס המדורגות שביסס המשנה למנכ"ל רשות המסים לשעבר, בועז סופר - שהיה אולי האחרון באוצר שניסה והצליח לשנות סדרי עולם במיסוי הרכב הישראלי - הניחו את התשתית לקפיצה האדירה של שוק הרכב המקומי, שכמעט הכפיל את עצמו בעשור האחרון.

המדינה לא משלמת לנו משכורת, ובאוצר לא אוהבים לשמוע עצות מבחוץ, אבל ננצל את ההזדמנות לתרום לעובדי המדינה המלומדים כמה עצות על חשבון הבית. קחו למשל, את רפורמת "אגרת הגודש" שבבסיסה הורדה הדרגתית של תקרת מס הקנייה על רכישת רכב חדש והמרתה בגבייה פרטנית על בסיס של השימוש המשתנה ברכב בפועל - בהתאם לפרמטרים כמו מיקום, מרחק הנסיעה, שעות הנסיעה וכדומה. המלצות לרפורמה כזו הופיעו כבר בדוח ועדת המיסוי הירוק ב-2008, ומאז הן מתגלגלות במסדרונות האוצר כמו פסולת רדיו אקטיבית שאף אחד לא מעז לגעת בה. בעשור הנוכחי הוקמו ועדות באוצר לקידום הנושא (אחת מהן אפילו פעילה, בתיאוריה), תוקצבו תקציבים, הוכרזו ניסויים, אבל שום דבר אופרטיבי לא קרה, למרות שגורמי חוץ כמו ה-OECD ניסו לדחוף בכיוון הזה לא אחת.

למותר לציין, שחלק מהטכנולוגיות המתקדמות בעולם שהופכות את אגרת הגודש לריאלית וקלה ליישום, פותחו בישראל כחלק מחזון הרכב החכם שהמדינה מקדמת בהתלהבות. כל מה שצריך זה צ'יפ GPS שעולה כמה דולרים, ממשק סלולרי אחד, אלגוריתמים, תוכנה מתאימה - והעסק מסודר. מסובך לכם? תוציאו מכרז לקבלן חיצוני. בחברות כמו WAZE ואחרות עושים דברים כאלה מדי יום, בהיקף של אלפי עד מאות מיליוני כלי רכב.

שיטת הכלים השלובים

חלק שני ומשלים של אותה תוכנית הוא פתיחת "שסתום" היצוא או הגריטה של רכב ישן ומזהם. שסתומים כאלה קיימים בכל העולם החופשי, וגם הם חלק מהמשחק שבו כולם זוכים: הציבור נפטר ממוקדי זיהום מרכזיים (הזיהום הנפלט מרכב בן 10-15 גבוה במאות אחוזים מזה של רכב חדיש), ואת מקומם תופסים, בשיטת הכלים השלובים, כלי רכב נקיים ובטיחותיים יותר מבלי להעלות את סך העומס על הכבישים.

על הדרך יקבלו המכירות בשוק הרכב החדש תמריץ, וההכנסות ממנו יפצו את המדינה - לפחות חלקית - על התמריצים הפיסקאליים שיידרשו לעידוד היצוא של רכב ישן או משומש. כמובן שהפחתת מסי קנייה היא דרישת בסיס ליישום צעד כזה מכיוון שהמיסוי הגבוה יוצר ערך מלאכותי גבוה לכלי רכב ישנים ומקטין את המוטיבציה של בעלי הרכב להיפטר ממנו.

אם האוצר ירצה אנחנו יכולים לתת לו עוד כמה המלצות חשובות לרפורמות בנושאים כמו שווי השימוש, מיסוי הדלק ועוד שלל עיוותים היסטוריים שמכבידים על יוקר המחיה והופכים את הכבישים שלנו לגיהנום תחבורתי. אבל צריך הרבה מאוד אופטימיות כדי להאמין שבצד השני יש אוזן קשובה.

אז רק כדי להחזיר את האופטימיסטים שעוד נותרו בינינו לקרקע המציאות, נסיים בציטוט: "מסי הרכב ומדיניות הממשלה בנושא השימוש ברכב פרטי עומדים במרכזו של דיון ציבורי מזה שלושים שנה, ואין תימה בדבר בהתחשב בגידולה המהיר של מצבת הרכב הפרטי, ובמשקלם של מסים אלו בכלל המסים. הצדקה למסים אלה נמצאה בטענה שהם משמשים מכשיר לשיפור במאזן התשלומים וכן לספיגת כספים מהציבור...".

אז לא, הדברים הללו לא נכתבו השבוע על ידי עיתונאי רכב נרגנים, אלא הועלו על הכתב בשנת 1982 (!) על ידי הפרופסורים לכלכלה ראובן גרונאו וצבי וייס במסגרת מחקר של בנק ישראל, שכותרתו "אגרות, צפיפות ומסי הרכב בישראל". עדיין אופטימיים? תתקשרו אלינו עוד שלושים שנה ונדבר.