מדינה תקועה: המחדל הגדול של התחבורה הציבורית

מדיניות הממשלה בתחומים כמו הליסינג התפעולי, אחזקת רכב פרטי, תקני חנייה ועוד, היא שיצרה למעשה מערכת הטבות ותמריצים כלכליים שמעודדת שימוש נרח¬¬ב ברכב הפרטי, בעוד שהגידול המתון יחסית בשטח הכבישים ובאורכם, יוצר צפיפות הולכת וגוברת בכבישי ישראל המחריפה בעיות הנובעות מגודש תנועה כגון אבדן זמן, זיהום אוויר, רעש, תאונות דרכים ועוד. לעומת זאת, בחלופה העיקרית לרכב הפרטי - התחבורה הציבורית, הממשלה לא השקיעה את המשאבים הנדרשים.

תת ההשקעה בתחבורה ציבורית בכלל ובשירותי האוטובוסים בפרט, שהם כלי התחבורה הציבורית העיקרי בישראל, פוגעת בעיקר בקבוצות מוחלשות באוכלוסייה שעבורן תחבורה ציבורית זמינה היא תנאי הכרחי לניידות ונגישות. בעיות שרק מתעצמות באזורי הפריפריה המאופיינים במחסור בקווי שירות מתאימים ובתדירות נמוכה של השירותים, בין אם מדובר בנגישות למקומות עבודה, למתחמי בילוי, לעסקים ועוד. ההתנהלות הנוכחית בתחום התחבורה הציבורית מעכבת פיתוח כלכלי ומחריפה בעיות של בידול חברתי, אי שוויון ופערים חברתיים.

הפתרונות הנדרשים הם פתרונות מערכתיים. ברמה האסטרטגית יש לפעול לצמצום כדאיות השימוש ברכב פרטי, למשל הגברת המיסוי על רכבי ליסינג ורכבים צמודים, צמצום תקני חניה וייקור תעריפים, ביטול תוספות שכר בגין אחזקת רכב והחלפתם בתמריצים כספיים למשתמשים בתחבורה ציבורית ועוד. במקביל, יש להגדיל את נתח התקציב המופנה לתחבורה ציבורית לצרכי שיפור רמת השירות, גיוון אמצעי התחבורה, מתן עדיפות בדרך ושיפור האינטגרציה בין אמצעי תחבורה ומפעילים שונים.

אופקים צרים

ברמה הטקטית, יש צורך בשינוי מבנה הסמכויות מהרמה הארצית לרמה האזורית. האצלת סמכויות בנושאי תחבורה מקומיות לרשויות הפועלות קרוב יותר לנקודת הקצה של המשתמשים, תשפר את ההתאמה בין מסלולי הקווים והתדירויות, ואת ההתאמה לצרכים המשתנים של האוכלוסייה הרלוונטית ואת הניידות של המשתמשים בה.

ב-2011 אף נתקבלה החלטה ממשלתית להקים רשויות תחבורה ציבורית מטרופוליניות עם סמכויות נרחבות יחסית לאספקת שירותים בתחומן, במקביל להקמת רשות ארצית לתחבורה ציבורית. אלה לא קמו עדיין וספק אם תוקמנה בעתיד הקרוב, עקב ההתנגדות הנחרצת להקמתן מצד משרד התחבורה. בפועל מספר כלי הרכב והנסועה ברכב פרטי בישראל ממשיכים לגדול בקצב מהיר ומחריפים את בעיית הגודש בכבישים. דו"ח מבקר המדינה בנושא התחבורה בישראל אף מצביע על חסרונה של מדיניות כוללת לריסון השימוש ברכב פרטי וכך שמרבית תקציבי התחבורה עדיין מופנים לפיתוח תשתיות הכבישים הבינעירוניים במקום לפיתוח וקידום התחבורה הציבורית.

במצב הקיים, התחבורה הציבורית אינה מסתמנת כחלופה משמעותית שתמשוך נוסעים מהרכב הפרטי, או ככזו שמסוגלת לספק רמה ראויה של ניידות וזמינות גם למשתמשים הקיימים.