עיריית רמת גן לקחה חניות פרטיות מתושבים ותיאלץ לשלם להם

במשך חמש שנים הפעילה עיריית רמת גן חניות פרטיות של תושבים בעיר כחניות כחול-לבן, הפתוחות לשימוש בתשלום בידי כל נהג. רק התערבות של בית משפט החזירה לדיירים את החניות שלהם, ואז עבר הדיון לפיצוי שיקבלו.

מדובר בשישה בעלי דירות ברחוב דב פרידמן ברמת גן. בעלי הדירות טענו כי העירייה השתמשה בחניות מאז 2015, ללא הסכמתם ותוך גביית תשלום מהציבור. בשנת 2018 הם הגישו נגדה תביעה לסילוק יד ולהשבת החניות. בנובמבר 2019 קיבל הסכם פשרה תוקף של פסק דין, ולפיו היה על העירייה להשיב את החניות עד סוף מאי 2020. החזקה הושבה בפועל במועד זה.

בהמשך הגישו לבית משפט השלום תביעה בסך כ-1.5 מיליון שקלים, בגין השימוש שעשתה העירייה באותם מקומות חניה. בעלי הדירות דרשו דמי שימוש ראויים בסך כמיליון שקלים, בהסתמך על חוות דעת שמאית שחישבה תעריף של 6.30 שקלים לשעה בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. לכך נוספו דרישות בגין הכנסות מדוחות חניה ועלויות השבת המצב לקדמותו.

העירייה טענה כי סכום התביעה מנופח וחסר בסיס, וכי בהסכם הפשרה ויתרו בעלי הדירות על כל דרישה כספית בגין השימוש עד להחזרת החניות. עוד טענה כי חלוף הזמן גרם לה נזק ראייתי. שמאי מטעמה העריך את דמי השימוש הראויים ב-550 עד 600 שקלים לחודש לכל מקום חניה, על בסיס דמי השכירות באזור.

בית המשפט קבע כי נוכח תקופת ההתיישנות בת שבע השנים, לא ניתן לתבוע בגין התקופה שקדמה ל-5 במאי 2017. עוד נקבע כי במסגרת הסכם הפשרה ויתרו בעלי הדירות על דרישות כספיות בגין התקופה שממתן פסק הדין בנובמבר 2019 ועד להשבת החניות במאי 2020.

השופט צחי אלמוג פסק לזכות התובעים כ-35 אלף שקלים בלבד - כ-2.3% מהסכום שנתבע. בשל הפער המשמעותי בין סכום התביעה לסכום שנפסק, פסק בית המשפט לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 שקלים בלבד.

בית המשפט העדיף את חוות דעת שמאי העירייה, שהתבססה על נתוני השוק ועל השימוש בפועל, ודחה את תחשיב בעלי הדירות, שהניח תפוסה מלאה בכל שעות היממה ובכל ימות השנה. כמו כן נקבע כי אחת מחמש החניות שימשה כחניית נכה וכי מחצית משטח ארבע החניות האחרות הופקעה כדין. לפיכך חושבו דמי השימוש ביחס לשטח המקביל לשתי חניות בלבד. הדרישה לפיצוי בגין השבת המצב לקדמותו נדחתה בהיעדר ראיות.

עו"ד חאטם עייאט ממשרד עייאט ושות', המתמחה בדיני מקרקעין, מסביר: "רשות מקומית אינה רשאית להשתמש בקרקע פרטית לצורך ציבורי, לרבות חניה, ללא הסכמת הבעלים או הליך חוקי המקנה לה זכות לעשות כן. עצם קיומה של מטרה ציבורית אינו מקנה לעירייה זכות אוטומטית להחזיק ברכוש פרטי. שימוש שנעשה ללא בסיס חוקי עשוי להקנות לבעלים זכות לדרוש את סילוק ידה של הרשות ותשלום דמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, בכפוף להוכחת השימוש, היקפו ושוויו".

עו"ד עייאט מוסיף: "דמי השימוש אינם נגזרים אוטומטית מתעריף החניה המרבי. על התובע להציג חוות דעת שמאית ותשתית ראייתית המתאימות לאופי השימוש, להיקפו ולנתוני השוק. בית המשפט העדיף תחשיב המבוסס על השווי הריאלי של השימוש ודחה הנחה של תפוסה מלאה בכל שעות היממה. פסק הדין גם ממחיש את הסיכון שבהשתהות: התיישנות עלולה לחסום חלק מתקופת התביעה, והעיכוב עשוי להקשות על הוכחת העובדות. נוסף על כך, גם כאשר תביעה מתקבלת בחלקה, פער גדול בין הסכום שנתבע לסכום שנפסק עשוי להשפיע לרעה על פסיקת ההוצאות".