לפני כשבוע הטיל משרד האוצר פצצה: השר אביגדור ליברמן חתם על צו שמבטל את המכס שמוטל על שורה של מוצרי צריכה בסיסיים ובכללם גם על חלקי חילוף לרכב. השאלה היא האם ההפחתה תתורגם לירידה בעלויות אחזקת הרכב או שמא, מדובר בעוד מהלך טעון לכאורה בכוונות טובות, שיקבר בפח הזבל של ההיסטוריה.
על מנת לספק לכך תשובה, צריך לצלול לשיטת התמחור והמיסוי שמוטל על חלקי חילוף בישראל. תחילה, יש להכניס לתוך המשוואה את ערך היבוא ( Cost, Insurance, Freight), כלומר - העלות שמוטלת על שינוע החלק ופרמיית הביטוח שכרוכה בכך. לאחר מכן, המדינה דוחפת את היד באגרסיביות לתוך כיס היבואנים ומטילה עליהם מס קניה בשיעור שנע בין 12% ועד ל -56%. לכך, להוסיף את המכס ומע"מ בשיעור של 17%. בשורה התחתונה: העלות של אותו חלק לצרכן כמעט ומוכפלת בדרך לצרכן.
בשלב הבא עלינו לדעת כי מדינת ישראל לא גובה מכס עבור מוצרים שמיובאים ממדינות עימן חתמנו על הסכם סחר. נחסוך מכם את ההסבר על המיפוי של תנועת חלקי החילוף לישראל, אולם נציין כי על פי הערכות, רק כמחצית מהם מיובאים ממדינות עימן חתמנו על הסכם כזה. כלומר, רק על מחצית מכלל חלקי החילוף כלל לא מוטל מכס.
אז במה הועילו חכמים בתקנתם? מה הרעיון מאחורי ביטול מכסים ממדינות שמלכתחילה לא מוטל מס על סחורות מתוצרתן? ניתן להניח כי מול עיני יוזמי המהלך עמדה המחשבה שמא הוא יוביל להגברת התחרות ולכניסה של שחקנים חדשים לשוק. בפועל, שוק החלפים מאופיין בהיעדר גמישות וההתכנות לכך נמוכה. כמו כן, תרשים זרימת החלפים לישראל לא צפוי להשתנות בגלל המהלך והסבירות כי תחול עליה דרמטית בהיקף היבוא ממדינות עימן אין לנו הסכם - נמוכה. הסיבות לכך רבות ובכללן: שיקולים של איכות המוצרים, הביקוש עבורם וסוגיות תמחור. בשורה התחתונה: סביר להניח כי המהלך לא יתורגם לשינוי בשטח.
כמו כן, עם כל החדווה הציבורית בהלקאת היבואנים והמוסכים, על תרומתם ליוקר המחייה, נוח לנו לשכוח כי גם הם מתמודדים בשנתיים האחרונות עם אילוצי תמחור שמגבילים את יכולתם לגלגל את ההנחה לצרכן. מדובר על קפיצה האדירה בעלויות השינוע הימי והמחסור הדרמטי בזמינות של חלקי חילוף. משבר השבבים המדובר, לא מקרין רק על קושי באספקת רכבים חדשים, אלא בא לידי ביטוי גם בזמינות פחותה של חלקי חילוף. וכל זאת בטרם דיברנו על הרגולציה שמוטלת על המוסכים שמייקרת בשיטתיות את עלויות תפעול מוסך בישראל.
ובוא נודה על האמת, יבואני החלפים ובעלי המוסכים נושאים בחלק מינורי יחסית באשמה לעלויות הדרקוניות שכרוכות באחזקת רכב בארץ. את האצבע יש לכוון לעבר הממשלה. נתחיל בהעלאת מס הקנייה על המכוניות ההיברידיות והפלאג-אין. נמשיך בכובד משקל המיסוי המוטרף שמוטל על רכישת דלק שהמרכיב הגדול ביותר ממחירו הוא מיסים;
ומה עם אלו שבחרו לרכוש רכב חשמלי? גם להם יש סיבה טובה לבכות: במרוצת השנה האחרונה התייקר רכיב זה בשיעורים בלתי זניחים. בנוסף, גם סיווג המכס של עמדות הטעינה צפוי להשתנות - מה שיוביל לזינוק בעלותן.
סוף דבר - מדובר על מהלך מבורך שסביר להניח שלא יתורגם להוזלה לצרכן. רוצה המדינה להקל על בעלי הרכבים? שתפחית באופן משמעותי את המס שמוטל על הדלק. בינתיים, עלינו לקרוא לילד בשמו: למדינת ישראל יש אינטרס שתפנו את החיצים ליבואנים ולבעלי המוסכים, אך בפועל, מדיניות המיסוי האגרסיבית שלה, היא שמרוקנת לכולנו את הכיס. הכנסות המדינה ממיסים מסתכמות במיליארדי דולרים בשנה ואין לה שום כוונה להיגמל מכך.
עו"ד הראל פלג הוא עו"ד לדיני חוזים שמספק יעוץ משפטי ליבואנים ויצואנים
