מעטים מאוד הם המיניוואנים שמשווקים בישראל במטרה ברורה לשנע שני מבוגרים ומינימום של ארבעה ילדים. בפועל, מיניוואנים הם רכבים המושפעים מנתוני דמוגרפיה.
למעשה, אין לישראלי הממוצע שום צורך לרכוש רכב בגודל של דירה, לרוב עם התנהגות כביש של רכבת ומחיר של מקדמת משכנתא כדי להסיע משהו שאינו עדר של ילדים. עם זאת, רכבים אשר מיועדים לשנע ילדים נהנים בימים אלה מפריחה מחודשת. יש לכך כמה סיבות: יוניקורנים, גיוסים וסטארט-אפים. זאת בגלל שלמי שיש כסף זמין, יש גם יכולת להביא עוד ילדים. הבעיה היא שמי שמביא יותר משלושה ילדים מעדיף בדרך כלל לבחור באפשרות שהיא פחות מביכה ממיניוואן. זוהי הסיבה מדוע רכבי הכביש שטח הגדולים מאוד, החל ביונדאי פאליסייד וכלה בפורד אקספלורר נהנים בימים אלה ממכירות ערניות.
ועדיין, לרכבי כביש שטח גדולים יש גם חסרונות, בעיקר בסעיפי השימושיות. אין להם שורת מושבים שלישית אמיתית, אין להם מרווח פנימי מרשים ולמען האמת, לרובם אין אפילו יכולת שטח ששווה להתעכב עליה. אבל הקיה קרניבל החדש שונה בנוף.
הדורות הקודמים של הקרניבל, כך נדמה, היו כאן תמיד. הראשון היה עגלגל ומכוער, אחד אחר היה עגלגל פחות ומעוכר. זה שאחריו היה רבוע ומכוער. אנשי קיה יודעים היטב שלא מדובר ברכב שהגיע כדי לזכות בתחרויות יופי, יותר כדי להכיל צאצאים. הדור החדש אינו שונה וקשה לומר עליו שהוא רכב נאה.
בקיה הוחלט להתחרות ראש בראש מול רכבי הכביש שטח ולקחת את אחד מהרכבים הגדולים ביותר שמשווקים בארץ ולהפוך את עיצובו למוחצן. בצדדים יש חיפויי פלסטיק מבריקים, הגריל הקדמי גדול יותר משולחן פיקניק והעובדה שבקיה ניסו לעצב את הקרניבל באופן מוחצן אינה נתמכת בקבלות בשטח, ומי שנוהג בו במיניוואן המוחצן הזה עשוי לזכות במבטים מסוג שונה לחלוטין.
בפנים קיה קרניבל הוא מיניוואן משובח. בשנים האחרונות הרבה דגמים של קיה עברו מהפך. איכות הפלסטיקה זינקה, הממשק שודרג והקרניבל אינו שונה. זהו רכב שהוא מופת של שימושיות. קודם כל סידור המושבים מצוין: השורה האחורית מתקפלת לתוך הרצפה באופן שמאפשר הכנסה של זוג אופניים לחלק האחורי ללא בעיה – וכאשר מושבי השורה האחורית זקופים הם יכולים להכיל מבוגר ללא בעיה. כל שורות המושבים נוחות להפליא, הרבה יותר ממה שצריך להיות ברכב שמיועד בסופו של דבר מיועד להסיע ילדים. את שקעי הטעינה הפסקנו לספור וכך גם את מספר מחזיקי הכוסות.
אבל יש גם תלונות: מסיבה שאינה ברורה יצרני רכבים גדולים וקיה ביניהם החליטו שצריך גם לפנות לקהל חובב יוקרה. לכן ברכב המבחן, שמגיע ברמת הגימור הבכירה ביותר, אין ספסל אמצעי אלא צמד מושבים נפרדים. תצורה כזו פוגעת בשימושיות המרשימה של הרכב משום שפחות אנשים יכולים להכנס לרכב. אין ריפוד שקל לנקות אלא מושבי עור שמתחממים בקלות. החלק התחתון של תא הנוסעים עשוי פלסטיק שחור ששמח לקבל ולאמץ סימנים של נעליים, גלגלי אופניים ופרורי מזון ולהעניק להם בית של קבע.
איכות הנסיעה של הקרניבל מזכירה שוב ושוב שמדובר ברכב שמיועד לבלוע משפחה, לאכול ציוד ולהכיל ריהוט. כיול המתלים של הקרניבל יחסית רך וזה אומר הוא בולע מהמורות היטב כאשר מהירות הנסיעה נמוכה, אבל החלק האחורי של הקרניבל מכויל ככל הנראה לשאת מטען ולכן כאשר הקרניבל ריק, איכות הנסיעה בחלק הזה יורדת והקרניבל הופך מעט קופצני. בכל מה שקשור במנוע, בקיה ולמעשה גם אצל המתחרים מבינים היטב: שוק המיניוואנים הוא שוק שמרני. אין חשמל, אין היברידי, יש דיזל או בנזין.
לקרניבל יש מנוע טורבו דיזל בנפח 2.2 ליטרים שמצליח בעיקר להפתיע לטובה: בהילוכים הנמוכים הוא מייצר שפע של כוח זמין (אם כי מעט רועש) ויכולות השיוט שלו מרשימות. את המחיר של הטורבו דיזל לא משלמים בתחנת הדלק: צריכת הדלק הממוצעת מגיעה בקלות ל-12 קילומטרים לליטר ולפעמים אפילו יותר וטווח הנסיעה בין תדלוקים מגיע בקלות ל-750 קילומטרים.
בשורה התחתונה: קיה קרניבל הוא המיניוואן הקוריאני הגדול היחיד שמשווק בישראל כיום. גם ליפנים אין מענה ביבוא רשמי, כך שכמעט אין לו מתחרים. אבל זה לא מדויק: המתחרים פשוט עברו דירה, כלומר הוא מתחרה ברכבי הכביש שטח הגדולים, אלה שמבטיחים מראה נועז, אך לא מסוגלים להכיל ילדים מעל גיל 12 במושב האחורי. אין ספק שהקרניבל מציע רמת שימושיות שגורמת לרוב רכבי השטח, גם היקרים בחבורה, להיראות לפתע נחותים. אבל לא כל לקוח יסכים לקחת מיניוואן, מרשים ככל שיהיה, וחבל שכך.
