סופה של הסופה: סיבוב פרידה מתעשיית הרכב הישראלית

האמונה שלי שלמכונה יש סוג של נשמה וכוח רצון, גם אם בסיסיים, קיבלה השבוע שני חיזוקים - ואת שניהם באותו המקום: מפעל תעשיות רכב בנצרת עילית. לאחרונה פורסם שבסוף השנה יפסיק המפעל להרכיב את הג'יפ הצבאי סופה 4 - מה שיסמל בפועל את סופה של תעשיית הרכב הישראלית: סופה של הסופה היא הכותרת שכותבת את עצמה. נסענו לשם.

המפעל יושב בלב מרכז הקניות הענק "עופר דודג' סנטר", שנמצא ממש מול מרכז הקניות העצום "ביג" ויש משהו יפה ונוגע ללב בדיסוננס הזה בין הנוצץ למאובק, בין תרבות הצריכה לעבודת הכפיים. בעיניי, יפה המפעל ואמיתי עשרות מונים מכל מרכז קניות. אנחנו פוגשים את הבעלים, צבי נטע - בן 64 (שהוא גם הבעלים של קבוצת מכשירי תנועה יבואנית סוזוקי, מאן, ועוד), ניצוץ בעיניו - ואת מנהל המפעל, צבי אביגדור, ומסיירים במפעל. תע"ר הוא מפעל בן חמישים, שלא נראה צעיר מגילו ביום אחד. שלא כמו מפעלי המכוניות שראיתי בטלוויזיה, אלה שתמיד מבהיקים באור ניאון מסנוור ונקיים כחדר ניתוח עם זרועות רובוטיות ענקיות שמרכיבות רכבים במהירות ובדייקנות וללא מגע יד אדם - פה הכול אפור ורועש ומריח מצבע ומכימיקלים. העבודה כולה מתבצעת באופן ידני; כ-250 חלקי סופה - כולם תוצרת ארה"ב, מלבד מושבי הספוג ושפצורים ישראליים כמו שלדה מחוזקת, אקס אחורי ובלם קדמי - מפוזרים בתוך קרטונים לאורך קו הייצור שהיום מנפק סופה אחת ליום, ובשנות השיא ייצר שבע. הג'יפים החדשים כבר מחכים בחוץ, נוצצים ועטופים בניילונים. עוד מעט נצא לסיבוב באחד כזה ואני נרגש.

הפועלים, ואין פה הרבה מהם, מרכיבים (די בעצלתיים) את הסופה מתחילתה ועד סופה; מרתכים ומבריגים, דופקים ומחזקים, צובעים ומשרים. סדרת אמבטיות כימיות עומדת בפינת המפעל, ממסטלת אותי. יש משהו יפה בלראות איך מרכיבים רכב, אבל יש משהו קצת עצוב במפעל שעובד בשמינית כוח. אפשר ממש להרגיש את תוגת המכונה שלא מגשימה את עצמה. מפעל עובד זה מפעל שמח. מכונה שלא עובדת בכל כוחה, מתקלקלת. קורוזיה וחלודה פושות בה וכל מה שעבד חלק - חורק. זו הייתה הפעם הראשונה שאמונתי בנשמת המכונה קיבלה אישור. השנייה תגיע מאוחר יותר היום, כשאתיישב מאחורי ההגה של הסופה.