אל תתנו לתורים ולפקקים להטעות אתכם: הצפיפות היא בשורה מצוינת

לפני קצת יותר ממאה שנה, בימי מלחמת העולם הראשונה, נאלצו דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, לימים ראש ממשלה ונשיא מדינת ישראל, לצאת לארה"ב ו"לשרוף" זמן בניו יורק. הימים שבילו השניים בספריה הציבורית במנהטן הולידו ספר משותף, "ארץ ישראל בעבר ובהווה", שהתפרסם בשנת 1918. את עיקר תשומת הלב (והביקורת) משך הספר בעקבות קביעה מפתיעה של השניים כי חלק גדול מערביי ישראל הם צאצאי איכרים יהודים שהתאסלמו בשנות הגלות הארוכות. אבל אולי לא פחות מעניינת הייתה תחזיתם שארץ ישראל - שכללה לשיטתם גם חלקים מעבר הירדן - יכולה לשאת בשיאה 10 מיליון בני אדם. אלפי אחוזים יותר מכמות התושבים באותה עת, אבל לא רחוק מכמות התושבים שחיים כאן כעת.

וכשאנחנו ממש נוגעים ברף המקסימלי ההוא, וכשדי ברור שנכפיל אותו בעוד 3-4 עשורים, הגיע הזמן להפנים שצפיפות היא בעצם דבר טוב והיא מייצרת הזדמנויות אדירות. ובכל אופן, צריך להבין שהיא כבר פה - אז חובה לכל הפחות להתכונן אליה ולשנות סוף סוף כיוון.

צפוף זה טוב. תבדקו כמה אנשים רוצים לגור במנהטן, שם הצפיפות עומדת כיום על 29 אלף תושבים לקמ"ר - יותר מפי 3 מתל אביב. ברחבי העולם נוהרים מיליוני בני אדם בעשורים האחרונים, או בעצם במאות האחרונות (מאז המהפכה התעשייתית), דווקא לערים הגדולות והסואנות. למרות שצפוף, רועש ויקר בהן יותר ויותר, ולמרות שהכפרים מציעים להם שקט, שלווה ומחירים שפויים.

ההזדמנויות שבעומס: תסתכלו על מנהטן ותחשבו עלינו

תושבי העולם המודרני מבינים שככל שיותר אנשים גרים על אותה משבצת קרקע, כך אפשרויות התעסוקה, החינוך, הפנאי והרפואה שלהם מתרחבות משמעותית. כי כמות התלמידים האדירה מצדיקה ומאפשרת כמה שיותר גיוון של תחומי עניין ושל רמות לימוד. ואם חלילה מישהו חולה - רק בעיר הצפופה הוא לא יצטרך לנסוע שעות עד לשירותי רפואה קרובים, פשוט בגלל שהמסה הגדולה של אנשים יצרה היתכנות למרפאה ואולי אפילו לבית חולים קרובים.

גם אפשרויות התחבורה והתעסוקה גדלות בהתאם. כשמקימים ישובים קטנטנים הכוללים עשרות או מאות משפחות בלבד, אין סיכוי שתושביהם לא יהיו תלויים ברכב פרטי (בדרך כלל שניים) כדי להגיע לעבודה. מנגד, בלב הערים הסואנות, הביקוש מייצר היתכנות כלכלית לפיתוח תחבורה ציבורית לטובת האנשים הצפופים.

צפיפות היא צו השעה. גם בגלל שהיא מייצרת ערים טובות יותר, וגם בגלל שחובתנו להשאיר עתודות קרקע ליום שבו נחיה פה 20 מיליון בני אדם (סביב שנת 2060). גידול האוכלוסיה המהיר בישראל (שיעור הילודה הגבוה בעולם המערבי), הוא גם עתודה לצמיחה הכלכלית שלנו. מדינות שהאוכלוסיה הצעירה בהן גדולה מהאוכלוסיה המזדקנת הופכות לנדירות יותר ויותר בעולם המערבי. ופירמידת הגילים ההפוכה הזאת משמעותה פחות משלמי מסים, פחות כוח עבודה והאטה בלתי נמנעת של גלגלי הצמיחה.

בקרוב גם בישראל: 6 דירות לדונם יהפכו ל־30 דירות

ואם כבר, אז דווקא לא צפוף פה מספיק. מדינה שפיזרה את עצמה לדעת, על פני 1,300 ישובים לרוחבה ולאורכה של הארץ, מתמודדת עם ערים דלילות יחסית, שמתקשות לייצר את היתרונות בצפיפות. בתל אביב חיים רק 8,600 תושבים לקמ"ר, בירושלים 7,200, בחיפה 4,300 ובבאר שבע חיים רק 1,800 תושבים לקמ"ר.

באיחור אופייני, במועצה הארצית לתכנון ובנייה כבר הבינו את יתרונות הציפוף המושכל, והם מקדמים במרץ תיקון לתוכנית המתאר הארצית, שתאפשר לצופף הרבה יותר. כמה יותר? נכון להיום, בשכונה "צפופה" ועתירת מגדלים כמו אם המושבות בפתח תקווה, הצפיפות עומדת על 6.3 דירות לדונם. רק שבקרוב, אם הכל יתקדם כמתוכנן, בישובים הכוללים מעל 500 אלף תושבים (ירושלים, אוטוטו תל אביב, ובעתיד עוד ערים רבות בישראל), הצפיפות המקסימלית תגיע ל-30 אלף איש לקמ"ר. בחישוב פר דירות, מדובר על 30 דירות לדונם במה שהמתכננים קוראים לו "מרקם אינטנסיבי" (שנהנה מקרבה לתחבורה ציבורית וכו’) ו-20 דירות לדונם במרקם רגיל.

במצגת שהציגו בשבוע שעבר במועצה הארצית לתכנון ובנייה (שעסקה בעיקר בהערות הוועדות המחוזיות לתקן הצפיפות החדש) הדגישו אנשי מינהל התכנון: "צפיפות גבוהה מייצרת תשתית לסביבת מגורים מגוונת, רציפה, מרושתת, נגישה לכל ועשירה במפגשים, הזדמנויות תעסוקה פנאי ותרבות, ושירותים". פשוט.

וצפיפות היא לא בהכרח מגדלים. בפריז, הצפופה יותר מפי שניים מתל אביב (21 אלף תושבים לקמ"ר), אין בכלל מגדלים - למעט אחד שנוא במיוחד (מונפרנאס - 59 קומות) ועוד אחד שכולו ברזלים (מגדל אייפל). איך? בעיקר באמצעות בנייה מרקמית של בתים גבוהים (6-8 קומות) צמודים זה לזה, ושחרור מכבלים כמו התפיסה שאי אפשר לשלב מגורים, מסחר ושימושים ציבוריים באותו בניין.

אז צפיפות זה טוב, בתנאי שמתכוננים אליה - במערכת התחבורה, החינוך, הבריאות ובכלל, מה שקשה מאוד לעשות במדינה שמחליפה ממשלות וחברי כנסת אחת לשנה.