השיטה המקולקלת של תעשיית המכוניות המעוקלות

היכולת להתנייד ממקום למקום היא זכות די בסיסית. מה בסך הכל בן אדם צריך בחיים? אהבה, עבודה, ושתהיה לו יכולת להגיע לעבודה.

רובנו, עושים זאת באמצעות כלי הרכב שברשותנו. ככה זה כשהתחבורה הציבורית בישראל עדיין מדשדשת. אין באמת היום פתרון אמיתי להגיע מהר ובזמן מלבד רכב. בזמן שלא מעט משקי בית מחזיקים ביותר ממכונית אחת, יש כאלה שלוקחים להם את הרכב שהיחיד שיש ברשותם.

נשים וגברים שמכל מיני סיבות מצאו את עצמם מפגרים בהחזרי התשלומים לרשות המקומית, או לחברות האשראי או לחברות הליסינג מהם קנו מכונית. נגד אותם חייבים נפתח תיק בהוצאה לפועל ומהר מאוד כל הטיפול בעניינם כבר עובר למגרש של עורכי הדין - אותם כונסי נכסים שמייצגים בנקים וחברות מימון שעטים על הטרף בזמן שהחייבים נקלעים למצוקה כלכלית. אמנם ניתן לחייבות ולחייבים פרק זמן של חודש וחצי עד שיעקלו להם את הרכב, אבל הקושי להישאר לא ניידים גורם לרבים מהם להיאחז במכונית עד לרגע שבו היא פשוט נלקחת מהם בכח.

והכלי הזה מסתבר מאוד שכיח בישראל. בשנת 2016 הוגשו מעל ל-700 אלף בקשות לעיקול רכב, ואלפי רכבים נמכרים מדי שנה על ידי כונסי הנכסים ועל ידי ההוצאה לפועל. בועת האשראי לרכב גם תרמה לא מעט שוק הרכבים המעוקלים. יותר ויותר אנשים רוכשים רכבים חדשים ונוצצים בפריסת תשלומים נוחה ל-3 שנים, אבל מהר מאוד מבינים אולי שעשו טעות, וכבר אחרי זמן קצר מתקשים לעמוד בהחזר. והרכב שהיה משועבד, נלקח ונמכר.

לאן כלי הרכב האלה מגיעים בסופו של דבר ואת מי התעשייה הזאת משרתת? בעיקר אוכלוסייה אחת. אוכלוסיית סוחרי הרכב. יש עוד כמה שגוזרים קופון לא קטן בדרך כמו עורכי הדין ואפילו מגרשי הרכבים עצמם שעובדים עם ההוצאה לפועל כמו שלמה סיקסט וסאנקר, שלוקחים לכיסם 10% מכל מכירת רכב מעוקל, אבל הסוחרים הם ללא ספק המרוויחים הגדולים שמגיעים בהמוניהם למכירות הפומביות שנערכות לעיתים קרובות ושרוב הציבור לא ממש מכיר, ושם מנהלים תעשייה שמגלגלת מיליונים מדי שנה.
רוב הציבור כאמור לא נחשף בכלל לאפשרות הזאת. עורכי הדין מחויבים לפרסם את המכירות הללו רק בעיתונים והן נבלעות בתוך הררי המלל והכתבות, כך שמי שלא יקרא את העיתון בדקדוק רב סביר להניח שיפספס אותן.

כך זה עובד

כלי הרכב של החייבים שמוצעים באותן מכירות נמכרים בשיעורי הנחה שיכולים להגיע עד 50%. לפני שממהרים לרוץ ולקנות צריך להודות - אפשר למצוא רכב במחיר מציאה שיחסוך אלפי שקלים, ומנגד מדובר ברכישה של "חתול בשק". אמנם ניתן לראות את הרכבים פיזית במגרש ולקבל עליהם מידע מצומצם כמו יד, קילומטראז' והבעלים הקודמים של הרכב - אם היה ברשות אדם פרטי או בחברת השכרה, אבל וזה אבל חשוב - לא ניתן לקחת אותו לבדיקה.

חלק מהמכירות מתקיימות היום באינטרנט אך רובם הגדול עדיין מתרחש במפגשים פיזיים, בלי שום הגבלה למספר הרכבים שניתן לרכוש במכירה בודדת. יש תמימות דעים בנוגע לזה שככל שיותר אנשים פרטיים ישתתפו במכירות מעין אלו, כך גדל הסיכוי שמחיר המכירה יהיה גבוה יותר, אינטרס שאמור לשרת את כל המעורבים בתהליך. במצב הנוכחי, המדינה במודע קוראת לסוחרים להגיע ולקנות כמה שיותר רכבים באין מפריע, ובאופן שעבורם ניתן לפזר את הסיכון ברכישה שכזאת בין הרבה מאוד מכוניות. צריך להודות, לאותם סוחרים מדובר בעסק די משתלם - לקנות בזול ולמכור לאחר מכן ביוקר, מבלי שהקונה יוכל לדעת בכלל שמדובר ברכב שנקנה מכינוס, כי מה לעשות אין שום אינדיקציה לזה ברישיון הרכב. תוסיפו לזה שהם יכולים לקבל מידע אודות מצבו של הרכב בעזרת הקשרים שרקמו בענף במשך השנים, ולאדם הפרטי שגם ככה ממעט להגיע, אין הרבה סיכוי להתמודד מולם.

ואת מי השיטה הזאת דופקת? את הנושים שבשורה התחתונה לא מקבלים את מירב הסכום של שווי הרכב, אבל בעיקר את החייבים. לא מספיק שלקחו להם את הרכב ופגעו להם ביכולת הניידות, הציפייה שאחרי החרמת הרכב ומכירתו, סכום התשלום יכסה חלק גדול מיתרת החוב, אולי אפילו יביא עד לסגירת החוב כולו, היא לא יותר מחלום רחוק, במציאות שבה מחירי הרכב נחתכים ומעשירים את כיסם של הסוחרים.