תופעת גניבת הרכבים אינה תופעה חדשה, ולצערנו היא פוקדת רבים. ככל שקיימת פוליסת ביטוח רלוונטית, המבוטח צפוי לקבל תגמולי ביטוח בגין אירוע הגניבה. אפשר רק לתאר כיצד ירגיש מבוטח אשר יגלה כי אינו זכאי לתגמולי ביטוח בגין אירוע בו נגנב רכבו. בכתבה זו נציג אירועים לא שגרתיים של גניבת רכב, תוך הכוונה כיצד מומלץ לפעול על-מנת שלא תישלל הזכאות לתגמולים.
באחד הימים נסעה ע' ("התובעת") ברכבה, אשר היה מבוטח בפוליסת ביטוח צד ג'. בסמוך לצומת בת אל נתקע רכבה של התובעת, והיא נאלצה להזמין שירותי גרירה ופנתה לחברה המספקת שירותי גרירה ללקוחותיה של המבטחת ("החברה").
לטענת התובעת, הרכב נתקע בסמוך לשעה 10 בבוקר, והגרר שהוזמן לא הגיע עד לשעה 15:15. בשעה זו חזרה התובעת למקום שבו נתקע הרכב וגילתה לתדהמתה כי הרכב נגנב.
בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט טענה התובעת, כי החברה התרשלה בכך שלא הגיעה לרכב בתוך 3 שעות, בהתאם לתנאי הפוליסה. לפיכך, טענה, על החברה ועל המבטחת לפצות אותה בגין ערך הרכב.
החברה והמבטחת טענו כי על-פי הפוליסה, המקום שבו נתקע הרכב הוא אזור בעל סיכון ביטחוני. הפוליסה קובעת כי במקרה כזה על הגרר להגיע למקום לא יאוחר מ-5 שעות משעת ההזמנה.
עוד נטען כי הגרר הגיע בפועל למקום הרכב בשעה 13:20, דהיינו תוך 5 שעות משעת ההזמנה. לכן, לא הייתה כל התרשלות במקרה דנן.
בנוסף נטען כי הוראות הפוליסה קובעות מפורשות כי האחריות לשמירת הרכב, עד להגעת הגרר, מוטלת על כתפי המנוי/המבוטח, והחברה פטורה מכל נזק שייגרם עד הגעת הגרר. מאחר שבמקרה זה עזבה התובעת את רכבה במקום שבו הוא נתקע, ולא המתינה לגרר כמתחייב וכמצופה, נטען כי אין מקום לחייב את החברה ואת המבטחת בתוצאות האירוע.
בית המשפט בחן את העדויות וקבע תחילה כי הוא מקבל את גרסת התובעת, לפיה הגרר לא הגיע למקום הרכב בתוך 5 שעות מרגע הזמנתו. לדבריו, בעוד עדות התובעת בעניין זה הייתה אמינה ואחידה, עדות החברה הייתה לא הגיונית ולא נתמכה בראיות נוספות.
יחד עם זאת, בית המשפט עיין בפוליסה והדגיש כי על-פי הוראותיה, כל נזק שייגרם לרכב עד הגעת שירותי הדרך מוטל על המנוי (במקרה זה על התובעת). לפיכך, על התובעת להראות כי בזמן שחיכתה לגרר היא המתינה בסמוך לרכב. בהקשר זה העידה התובעת כי מיד לאחר שהיא הזמינה את הגרר מהחברה (בסמוך לשעה 10 בבוקר) היא עזבה את המקום ולא נשארה כלל ליד רכבה.
בית המשפט הוסיף כי במקרה זה קיים קושי להוכיח את המועד המדויק של גניבת הרכב, והדבר נובע מהתנהלות הדדית הן של התובעת והן של החברה. הודגש כי הנטל להוכיח את העובדות המהוות את עילת התביעה מוטל על התובעת. התובעת לא הוכיחה כי הרכב נגנב בתוך פרק הזמן שבו ניתן היה להטיל אחריות על החברה ועל המבטחת, דהיינו באותו פרק זמן שהגרר היה צריך להגיע.
לאור כל זאת נדחתה התביעה (בית משפט השלום, ירושלים 65736-12-15).
חגיגת יום העצמאות
בשנת 2013 ביצעה עיריית בת-ים ("הנתבעת") הכנות לרגל חגיגות יום העצמאות. הנתבעת פנתה למשטרת ישראל על-מנת להוציא אישורים לקיום החגיגות. משטרת ישראל הציבה בפני הנתבעת מספר תנאים, כאשר אחד מהם היה פינוי רכבים מצירים ראשיים בעיר לצורך שמירה על הסדר הציבורי וביטחונו.
ב' ("התובע") התגורר באחד הרחובות שהנתבעת נדרשה לפנות רכבים ממנו. בערב יום העצמאות החלה הנתבעת לפנות רכבים מאותם צירים מרכזיים, וביניהם גם את רכב התובע. פינוי הרכבים נעשה לאחד החניונים המצויים בשטח הנתבעת.
התובע טען כי לאחר יום העצמאות הוא התייצב במשרדי הנתבעת, ושם נמסרו לו לראשונה פרטים אודות מקום הימצאו של הרכב. התובע הוסיף כי בסמוך לאותו מועד הוא נסע לחופשה בחו"ל, ומאחר שהניח כי הרכב מצוי במקום בטוח, תחת השגחה ופיקוח של הנתבעת, הוא התייצב בחניון בשבוע שלאחר גרירתו.
נטען כי עקב תקלה במערכת החשמל של הרכב, לא הצליח התובע להניע אותו. התובע הותיר את הרכב בחניון, במטרה לקרוא לבעל מקצוע שיסייע בהנעת הרכב. התובע שב למחרת אותו היום לחניון וגילה כי הרכב לא נמצא. בשלב זה פנה התובע לנתבעת על-מנת לברר האם הרכב נגרר בשנית. משנענה בשלילה, הבין התובע שהרכב נגנב מהחניון.
התובע ציין כי הרכב שימש אותו לפרנסתו ובמועד האירוע הכיל סחורה רבה בשווי אלפי שקלים. התובע הגיש תלונה במשטרת ישראל וכן פנה לנתבעת במכתב ובו פירט את כל פרטי האירוע. התובע ציין כי הוא רואה בנתבעת כאחראית הבלעדית לגרירת הרכב וגניבתו.
בתוך כך ביקש התובע לקבל פיצוי כספי מהנתבעת בשווי הרכב ותכולתו. הנתבעת דחתה את בקשתו של התובע, ולכן הוגשה התביעה לבית המשפט.
בכתב התביעה נטען כי הנתבעת אחראית לגניבת הרכב, כאשר, בין השאר, גררה אותו ללא ידיעתו של התובע וללא הסכמתו. לטענתו, הרכב חנה במקום שלא הפריע לקיום אירועי יום העצמאות. לפיכך התרשלה הנתבעת בעצם החלטתה הלא חוקית לגרור את הרכב, ובכך שהחנתה אותו בחניון פתוח, ללא כל שמירה וללא ביטוח. מאחר שהנתבעת פעלה כאמור, הרי שהיא לקחה על עצמה את האחריות לכל נזק שייגרם לרכב, לרבות גניבתו.
הנתבעת טענה להגנתה כי בטרם החלה בהליכי פינוי הרכבים, היא חילקה מנשרים אודות האמור. הנתבעת הוסיפה כי אין ברשותה חניוני גרירה כפי שיש לרשויות מקומיות אחרות, והחניון אליו פונה הרכב אינו חניון גרירה מוסדר, אלא חניון העומד ללא עלות לרשות הציבור. עוד נטען כי החניון אינו "שטח הפקר", כטענתה של התביעה.
הנתבעת טענה כי הציבה אבטחה מטעמה בחניון החל מתחילתן של חגיגות יום העצמאות ועד לסיומן. עוד נטען כי אין כל קשר סיבתי בין גרירת הרכב לבין האירוע. לבסוף נטען כי התובע ראה את הרכב בחניון, ולא ברור מדוע החליט להשאירו שם, עת הוא עמוס בסחורה. נדמה כי התובע הוא שהתרשל ולא פעל להקטין את נזקו. הנתבעת אינה אחראית לתוצאות האירוע.
בית המשפט ניתח את הראיות וקבע כי לתובע ולנתבעת יש אחריות משותפת, ושווה לתוצאות האירוע. נקבע כי למרות שלנתבעת יש סמכות בחוק לפנות רכבים בנסיבות מסוימות, לא הוכח כי היא חילקה מנשרים לתושבים. בנוסף, הנתבעת לא הוכיחה כי הוצבה שמירה על הרכבים בחניון.
בית המשפט ציין כי מצופה היה מהנתבעת, שהיא רשות מקומית, לנקוט אמצעים סבירים שיבטיחו כי רכוש הפרט שהופקע על-ידה יושב לבעליו.
עוד נקבע כי כאשר התובע הבין שהרכב מצוי בחניון פרוץ, ולא דאג להוציאו, הוא תרם בכך תרומה משמעותית להתממשות הסיכון של גניבת הרכב.
לאחר דיון בסוגיית הנזק נפסק לזכות התובע פיצוי בסך 7,000 שקל בלבד (בית המשפט לתביעות קטנות, תל-אביב 1191-10-13).
חדשות קשורות
