סיפורו של מיקרולינו: כיצד הציל הדור הקודם של רכב הבועה את ב.מ.וו מפשיטת רגל?

השבוע, בלי יותר מדי פרסום, החלה יצרנית רכב חדשה לקחת הזמנות למכוניות. לא סתם מכוניות אלא חשמליות, ולא סתם חשמליות אלא חשמליות בועה. חברת מיקרולינו השוויצרית פתחה השבוע את קונפיגורטור ההזמנות שלה (החלק באתר שמאפשר תכנון והרכבה של מכונית) - וההזמנות כמובן זרמו. 

לעובדה שחברת מיקרולינו לא טרחה לפרסם את עצמה יותר מדי יש סיבה: מכונית המיקרולינו הראשונה הוצגה בשנת 2016 בתערוכת הרכב בז'נבה, פרי יצירתה של "מיקרו מוביליטי סיסטמז" בשיתוף עם אוניברסיטת ציריך. הבעיה היתה שאף אחד מבאי התערוכה לא חשב שהרעיון של מכונית חשמלית יתפוס, בטח שלא הרעיון של מכונית חשמלית זעירה. במיקרולינו לא ויתרו והציגו את המכונית פעם נוספת בתערוכת ז'נבה בשנת 2018. גם הפעם זה לא ממש תפס.

למען האמת, גם לא היתה סיבה שזה יתפוס: המיקרולינו היא מכונית זעירה ומצחיקה. המשקל שלה הוא 595 קילוגרמים, כלומר פחות או יותר רבע מהמשקל של מכונית משפחתית חשמלית. המנוע מפיק 25 כוחות סוס בלבד, המהירות המירבית היא פחות מ-100 קמ"ש והטווח מגרד 200 קילומטרים ביום טוב. למרות כל זאת, מיקרולינו מוכרת כעת את המכוניות שלה, ומוכרת אותן היטב, במחיר שנע בין 14,500 ל-18 אלף דולר ליחידה. 

מדוע דווקא כעת המיקרולינו נמכרת כל כך טוב ובמחיר כל כך גבוה? כדי להבין זאת, יש לחזור אחורה בזמן לאירופה של תקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1938 החליט התעשיין האיטלקי רנצו ריבולטה שמה שדרוש לאיטליה הוא מקרר טוב כדי לשמור על גבינות מלהתקלקל. אחרי שריבולטה תיכנן את המקרר, הוא גם הקים חברה לייצור: איזוטרמוס האיטלקית. במהלך המלחמה עבר ריבולטה לייצור של תנורים ומאווררים, עד שבשנת 1942 הופגזו מפעלי איזוטרמוס בהפגזה על גנואה, מה שאילץ את ריבולטה לצמצם פעילות.

אחרי המלחמה, הבין ריבולטה שעליו לתת מענה למחסור ממנו סבלה אירופה בשני מוצרים עיקריים: דלק ומכוניות. כך הוא המציא את ה"איזטה" - מכונית שהיא בעצם אופנוע. האיזטה היתה למעשה מכונית בעלת ארבעה גלגלים שהחזית שלה נפתחה כלפי חוץ ביחד עם מוט ההגה. המנוע הזעיר שלה, בנפח 236 סמ"ק, מוקם באחוריה, והמהירות המרבית שלה ביום טוב עם רוח גבית היתה 75 קמ"ש. בשל צורתה, זכתה האיזטה לכינוי "מכונית בועה".

בינתיים בגרמניה, ב.מ.וו של אחרי מלחמת העולם השנייה היתה חברה גמורה לחלוטין שספק אם תשרוד. היצרנית החליטה שהיא זקוקה למכונית שתהיה מושלמת עבור גרמניה של אותה תקופה: זולה, חסכונית ומסוגלת להסיע ארבעה אנשים. הבעיה היחידה היתה שלב.מ.וו לא היה אפילו תקציב הפיתוח הזעום כדי לפתח מכונית קטנה. התשובה נמצאה אצל איזוטרמוס: ב.מ.וו מחלה על כבודה ורכשה מהאיטלקים את הזכויות לייצור האיזטה.

מהר מאוד החליטה שכיאה לחברה בעלת ידע הנדסי נרחב, יש לשדרג את האיזטה ולהפוך אותה למוצר שאביה מולידה לא יזהה - המנוע האיטלקי הוחלף במנוע גרמני, הדלתות הוחלפו בדלתות בעיצוב שונה, מוט ההגה תוכנן מחדש. אפילו המהירות הסופית של המכונית הגרמנית היא יותר גבוהה: 85 קילומטרים פראיים לשעה ביחס ל-75 קמ"ש של האיזטה האיטלקית.

האיזטה הראשונה ירדה מפס הייצור של ב.מ.וו באפריל 1955 וכעשרת אלפים יחידות ממנה יוצרו. עד מהרה הפכה האיזטה הגרמנית לאיזטה העדיפה בזכות המהירות, איכות הגימור והמוניטין שלה. למעשה, האיזטה היתה המוצר העיקרי של ב.מ.וו של שנות החמישים ומה שהציל את היצרנית הבווארית מפשיטת רגל.

כעת, בחזרה אל מיקרולינו: יצרני המיקרולינו, שנערכים לתחילת ייצור באיטליה, אינם מתביישים להודות שהעיצוב של המיקרולינו הושפע מהאיזטה בגרסה הגרמנית. אבל למה עכשיו בעצם? התשובה פשוטה: רטרו.

רנו, פולקסווגן, פיאט ויצרניות רכב נוספות מסתמכות על עיצובי דגמי עבר בעיצוב ובתכנון של דגמי העתיד החשמליים, במטרה לייצר תחושת הזדהות בקרב לקוחות פוטנציאליים. אבל עד כה אף יצרן רכב גדול לא יצר מכונית בועה רטרו, גם מסיבות בטיחותיות וגם מסיבות פרקטיות.

מיקרולינו, לפחות במישור הרגולטורי, פתרה את הבעיה: המיקרולינו היא מכונית שנחשבת כקוואדרוסייקל, כלומר רכב עירוני זעיר. פירושו של דבר שחלק מדרישות הבטיחות אינן חלות עליה. 

מיקרולינו משווקת כיום את תוצרתה בשוויץ, ובשנה הבאה גם גרמניה ואיטליה יצטרפו. האם בישראל יימצא שוק לקוואדרוסייקל חשמלי? בהתחשב בעובדה שהציבור בישראל מסתער על כל חשמלית חדשה – אולי יש למה לצפות.