בתקופה האחרונה, ככל שאנו מתקרבים לבחירות, משרד התחבורה מנפק שורה של טקסים, גזירות סרטים והצהרות. היום בחרו שם להציג תוכנית לטיפול בבעיה המוכרת היטב לכל הולכי הרגל ונהגי המכוניות: השימוש הפרוע בקורקינטים ובאופניים חשמליים מצד חלק מהרוכבים. אותם כלים שאמורים היו להפוך את חיינו ליותר נקיים, נוחים ונעימים - אבל הפכו לכלי משחית. בעולם המערבי וגם אצל שרת התחבורה מרב מיכאלי בחרו להם שם מקסים: "מיקרו מוביליטי". בפועל, מדובר ב"זהירות, קורקינט חשמלי מגיע".
ארבעת העקרונות שהציג היום משרד התחבורה אינם חדשים: אכיפה, קנסות, תשתיות - והכי חשוב: לוחיות רישוי אישיות.
לפי ההצעה - שמחייבת אישור של ועדת הכלכלה, שלא ברור מתי תכונס - כל ישראלי בגיל רכיבה, כלומר 16 ומעלה, שירצה לעלות על קורקינט (שיתופי או לא) או זוג אופניים חשמליים יצטרך להירשם במשרד התחבורה. הרישום יהיה דיגיטלי, תחילה באופן התנדבותי כדי לייצר בסיס נתונים, ולאחר מכן ייהפך לחובה. אותם ישראלים שמעוניינים לרכוב יופנו לגופים שמייצרים לוחיות רישוי, לדוגמה מכוני רישוי לרכב.
לשאלת "כלכליסט" באילו מדינות פועלת שיטת לוחיות הרישוי האישיות השיבו נציגי משרד התחבורה שלמיטב ידיעתם מדובר רק בסינגפור, מדינה שידועה גם במשמעת וביכולת מעקב דיגיטלית אחרי אזרחיה.
אולם נשים לרגע בצד את ההיבטים של חדירה לפרטיות, ונתמקד בשאלה הפשוטה – האם מאות אלפי ישראלים אכן יטרחו להוציא לוחית רישוי אישית לאופניים חשמליים? מה יעשה מי שבנו בן ה-17 לוקח לו את האופניים? האם רוכבי הקורקינטים השיתופיים יסתובבו עם מברגה או פטיש כדי להצמיד את הלוחית?
מעבר לכך, המהלך של משרד התחבורה דורש אכיפה של פקחים ואמצעים דיגיטליים. האם פקחים ירדפו אחרי רוכבים זריזים? ומה לגבי לוחיות רישוי שיזויפו או ייעלמו? ומה עם המשטרה? האם אותה משטרה שאין לה כוח אדם להגיע לביתו של אזרח שמכוניתו נגנבה - תקצה שוטרים כדי ללכוד רוכבי קורקינט?
הקורקינטים והאופניים החשמליים הפכו מצד אחד לכלים שאינם נופלים ביכולותיהם מטוסטוסים. מצד שני, הם נתפסים כ"מקלט רגולציה" שמאפשר לרוכבים להיות חופשיים ממעקב, מרישום ומרישוי. אמנם גם כיום יש כללים - חובת רכיבה עם קסדה - וקנסות, אבל זה לא מרתיע חלק גדול מהרוכבים.
לפיכך המהלך של משרד התחבורה מבורך - מאחר שיש צורך אמיתי בהסדרה של התחום. אולם נראה כי ההצעות של המשרד מנותקות מהמציאות ובלתי אפשריות ליישום.
