אחרי מאה שנים שבהן המכונית היתה ליבת הציביליזציה המתועשת, הבעלות המסיבית על כלי רכב מכל הסוגים, בעולם המערבי לפחות, קרובה לסיומה יותר מכפי שנדמה לנו. הערים שלנו - כך לפחות סבור בעל טור ביומון הבריטי גרדיאן - יהפכו בקרוב לאורגניזם שונה מאוד. הוא אינו מסתמך רק על רחשי לבו, אלא על מגמות ברורות. ברוכים הבאים לעידן הערים הירוקות והמאווררות.
בעל הטור, ג'ון האריס, מזכיר שמכירת רכבי בנזין ודיזל (סולר) תיאסר כליל בבריטניה משנת 2040, לפי יוזמה ממשלתית שפורסמה לפני כמה חודשים. אבל למה לחכות עד אז? לפני כמה שבועות הודיעה עיריית אוקספורד (זו גם עיירה, לא רק אוניברסיטה) שהיא תאסור כניסת רכבי דלק פוסילי כאלו לרחובות הראשיים שלה כבר בשנת 2020, ולכל העיירה בשנת 2030.
פריז תהיה עיר של רכב חשמלי בלבד משנת 2030, וכבר כעת היא מודיעה על ימים חופשיים ממכוניות שבהם לנהגים אסורה הכניסה ללב ההיסטורי שלה. בעיר ליון במזרח צרפת, כניסת כלי הרכב פחתה ב-20% מאז 2005, והרשויות העירוניות מתכננות ירידה דומה באותו שיעור. אפילו לונדון, שעליית ערכי הנדל"ן בה אמורה לגרור בדרך כלל שימוש מוגבר בכלי רכב פרטיים, רשמה ירידה של 25% בנתח התחבורה ברכב פרטי מאז 1990, לפי גרדיאן. בהמבורג ובהלסינקי נעשים ניסיונות דומים.
לפני שבועיים הודיעה ג'נרל מוטורס שהיא תתחיל בקרוב בניסוי של כלי רכב ללא נהגים בתנאים המאתגרים של העיר ניו יורק, כנראה במסגרת ההשקעה הנדיבה שלה ביוזמה לבניית צי של מוניות אוטונומיות. מוקדם יותר השנה טענו בבנק אוף אמריקה שארה"ב הגיעה אולי ל"נקודת השיא של הרכב". הם הוסיפו ש"המודל התחבורתי הנוכחי בזבזני ולא יעיל, מה שהופך את סקטור התחבורה בשל לשיבוש יסודי". הם מתמקדים בשירותי נסיעות משותפות, אפלקציות של קארפול ושימוש עירוני נרחב באופניים.
התמונה העולמית רחוקה, כמובן, מלהיות אחידה ואי אפשר לדבר על מהפכה אורבנית עולמית. הערים בכלכלות המתפתחות אמנם אוהבות נסיעת משותפות ואופניים כמו במערב, אבל הבעלות על כלי רכב בהודו ובסין עולה בתלילות וללא הפוגה.
היא צפויה להמשיך לעלות כך, מפני שזוהי רק תחילתה של מהפכה צרכנית שמעורבת בה פסיכולוגיית המונים של אימוץ סמל סטטוס חדש, המכונית, שהיה בעבר נחלת האליטה הגבוהה ביותר. ויתור על חלום חיים של בעלות על מכונית או ג'יפ במזרח אסיה לא יקרה בדורנו.
אפילו במדינות המערב, חלום המרחב האורבני הנקי מכלי רכב פרטיים וזיהום האוויר שלהם עדיין רחוק. אפילו באנגליה, עיירות חדשות יחסית מושכות כלי רכב חדשים יחסית, גם כשיש ניסיונות לחבר אותן לרכבות בין-עירוניות חדשות.
אבל המגמות החברתיות הגדולות מצביעות על עתיד ללא נהיגה. ב-1994, 48% מבני 17 עד 20 ו-75% מבני 21-29 בבריטניה היו בעלי רישיונות נהיגה. ב-2016, הנתונים הללו ירדו ל-31% ו-66%, בהתאמה. חלק מזה נובע, כמובן, מחוסר הביטחון הפיננסי שחשים בני דור המילניום (יליד שנות ה-90 ואילך), ומביטוחי הרכב למיניהם. אבל בהקשר של שינויים טכנולוגיים, זה כבר מנבא את העתיד. אם אתה קונה את המצרכים באינטרנט, הנסיעה למרכול או לקניון מתייתרת. אם אתה במגע יומיומי מקוון עם בני משפחה או ידידים, הצורך לפגוש אותם פיזית מתמעט.
גורם נוסף הוא הזדקנות האוכלוסייה בכל העולם. נותר בעיקר הצורך להגיע לעבודה ברכב, וכאן הפתרון הוא תחבורה ציבורית קיימת - מערכות הסעת המונים קיימות או מתוכננות ונסיעות משותפות, ברכבים אוטונומיים בעתיד.
ובעיקר, המהפכה תהיה ערכית-תרבותית. אנחנו הזקנים משתייכים לדור שעבורו בעלות על רכב היתה אוטופיה אישית. לפי השמועה, מרגרט תאצ'ר אמרה פעם ש"גבר, אם הוא מעל גיל 26 ונוסע עדיין באוטובוס, יכול לראות בעצמו כישלון בחיים". בימינו כבר אין אוטופיה מוחלטת כזו. על כל חולה הגה שחובב את מדורי הרכב ומרייר מול דגמים חדשים, נמצא היפסטר חובב אופניים שמרגיש שהוא חי טוב מאוד ללא ההלוואה לרכישת הרכב, הביטוחים, הדלק, הטסט השנתי והתיקונים. ועוד לא הזכרנו את שוחרי הסביבה הנקייה, שחשים רגשי אשמה מכל גרם פחמן שהם פולטים לאטמוספירה.
