הכירו את תעשיית הרכב הכמעט סודית של ישראל

"חברה אירופית מנהלת משא ומתן על השתתפות במפעלי נייר חדרה בה ייוצרו מנועי וונקל אשר ייוצאו לשווקי חוץ" - כותרת זו פורסמה בעיתון "דבר" ב־15 בדצמבר 1970. מנועי וונקל הם מנועי רכב רוטוריים, שנחשבו בשנות השישים למהפכניים, ויצרניות רכב כגון NSU הגרמנית הטילו את כל יהבן על המנועים הללו. אלא שהמנועים הללו התגלו במהרה כבעייתיים בגלל בלאי וגרמו למי שהשקיע בהם להגיע לפשיטת רגל. רק בשלהי שנות השבעים הצליחה יצרנית אחת, מאזדה, לפתור את בעיות האמינות האיומות של הוונקל. אבל לפני מאזדה כבר פותח כביכול פתרון דווקא על ידי מפעלי נייר חדרה. אך הפתרון שלה לא אומץ על ידי יצרניות הרכב, שותפויות רווחיות לא יצאו לפועל והסיפור של פס היצור של מנועי הוונקל של נייר חדרה שהיה יכול, אולי, להציל את NSU הפך להיסטוריה, ו־NSU נבלעה על ידי אאודי.

כיום מקובל לחשוב על ישראל כמדינה עם היסטוריה מוטורית מבלבלת, שמעולם לא החזיקה בידע ההיסטורי ובכישורים ההנדסיים כדי להקים תעשיית רכב של ממש, מה שהותיר אותה תמיד על הקו הלא הגיוני שבין עליבות הסוסיתא לגניוס של מובילאיי. אך דווקא ההיסטוריה מוכיחה שבין לבין היו לישראל לא מעט הזדמנויות לחבור ליצרניות רכב גדולות כדי להקים בישראל מפעלים. כך עולה מתוכנם של עשרות מסמכים מצהיבים השמורים בארכיון המדינה.

ניסיונות משנות השישים והשבעים חשפו את יצרניות הרכב הגדולות והוותיקות לנאיביות של מדינת ישראל הצעירה, לחוסר הידע ההנדסי וגם לבירוקרטיה. שלא במפתיע, כמעט כל הניסיונות נכשלו, אך הם שופכים אור על היסטוריה מוטורית מרתקת. 

ב־18 בנובמבר 1965 נשלח מכתב רשמי משגרירות ישראל ברומא אל משרד התחבורה. המכתב נשא את הכותרת: "ביקור השר משה כרמל במפעלי אלפא רומיאו". כרמל, שהלך לעולמו ב־2003, כיהן כשר התחבורה בין 1965 ל־1969. דווקא המכתב הרשמי ממחיש למרבה המבוכה את מידת חוסר ההבנה של נציגי ישראל שבאמת קיוו שאלפא רומיאו, מותג בעל ניחוח אצילי המבוסס על ביצועים ספורטיביים, תקים מפעל ייצור ישראלי. 

במכתב הרשמי מצוין: "ביום 12.11.1965 ערך השר כרמל ביקור במפעלי אלפא רומיאו. את הדרך למילאנו עשינו במכונית אלפא רומיאו מדגם ג'וליה 1600 סופר כדי לקבל מטיב המכונית בנסיעה ארוכה. אם כי היה זה יום גשום ומעורפל הגענו למהירות של 180 ק"מ לשעה".

עוד צוין במכתב: "מרבית הפועלים אנשים צעירים ברמה של מעל פועל פשוט, ומורגש שרובם סיימו שלב מסוים של לימודים מעל ללימודים היסודיים. כן שורר במפעל ניקיון אבסולוטי, תאורה מתאימה ומיזוג אוויר כדי להוציא אבק העלול להזיק לתהליך הייצור".

לביקור באיטליה היתה מטרה: הקמת מפעל אלפא רומיאו כחול לבן. או כפי שמצוין במכתב: "אין ספק שהניסיון שהמפעל רכש בשנתיים האחרונות הינו גורם חשוב ביותר לגבי הקמת המפעל בישראל".

מפעל אלפא רומיאו לא הוקם מעולם בישראל, אך לחברה אחרת, פולקסווגן, היו כוונות יותר צנועות: לייצר בישראל אגזוזים. 

במכתב רשמי שנשלח ב־21 באוקטובר 1965 מציריך לרשות ההשקעות, תחת הכותרת "ידע ליצור משתיקי מכוניות פולקסוואגן", ציינו נציגי רשות ההשקעות כי נמצאה חברה שוויצרית "שהביעה נכונותה לספק הידע למפעל ישראלי וביקשה רק לקבל פרטים על היקף סדרות הייצור ופרטים על הציוד". בהמשך המכתב הקצר ציין המחבר: "מאז לא שמענו מכם דבר. האם העניין נגוז?".

אגזוזי פולקסווגן למרבה הצער לא יוצרו בישראל, אך לפחות כיום סיימוטיב הישראלית מפתחת ציוד הגנת סייבר עבור פולקסווגן.

כשהרכבת טנדרים אכן יצאה לפועל

בין עשרות המכתבים הרשמיים בנושא השמורים בארכיון המדינה מופיעים גם לא מעט מכתבים המעידים על מה שניתן רק להגדיר כ"פספוסים היסטוריים" של אינספור יוזמות מול יצרניות רכב גדולות. 

חלק ניכר מפרטי העסקאות, בין אם יצאו לפועל ובין אם נעלמו לפני חצי מאה, כבר אינם ידועים, אך חלק מן הנפשות הפועלות מוכר היטב. במכתב שנשלח ב־23 ביולי 1965 אל רשות ההשקעות בניו יורק, הנושא את הכותרת "קרייזלר מפעל הרכבה לטנדרים", צוין היקף ההשקעה באחד המיזמים הבודדים שכן הצליחו. "ההשקעה תהיה בשלב הראשון כ־8 מיליון לירות", ציין ר. ברנשטיין, עוזר למנהל רשות ההשקעות. "שוחחתי עם מר בוקסנבאום אשר מסר לי את הפרטים לגבי המפעל החדש".

ג'ו בוקסנבאום, אביו של צבי נטע, בעל השליטה במכשירי תנועה, הקים ב־1949 את החברה. המכתב מתייחס להרכבה, שבסופו של דבר אכן יצאה לפועל, של טנדרים של דודג' בישראל (דודג' נמצאת בשליטת קרייזלר, כיום סטלאנטיס). במכתב צוין כי המפעל יעסיק כ־250 עד 400 עובדים וגם "הוא ביקש בכל לשון של בקשה לא להודיע רשמית על התכנים".

כששברולט ניסתה לחסום את האיום מצד דודג'

לצד המפעל של דודג' הועלו גם לא מעט יוזמות שכיום לא היו מסוגלות לעבור מחסומים חוקיים. לדוגמה היוזמה להקים מפעל ישראלי אחד אשר ייצר כלי רכב עבור כמה יצרני רכב, תוך ניסיון לחסום את המפעל המאיים של דודג'. כך ב־29 במרץ 1965 נשלח מכתב רשמי ל"ועדת הרכב העליונה" במשרד התחבורה על ידי חברת ליאו גולדברג, דאז זכיינית ג'נרל מוטורס. במכתב מגוללת הצעה להקים בישראל מפעל רכב "אשר בו יתאפשר לכל יבואן רכב להרכיב משאיות בתנאים שווים וללא כל הגבלה או אפליה". התוכנית היתה מיועדת להציע חלופה ליוזמה של ישראל להקמת מפעל להרכבת משאיות באזור נצרת, כאשר החלופה שהציעו יבואני הרכב היא להקים את המפעל שלהם בבאר שבע.

בהמשך המכתב מתגלה כי למעשה מדובר בניסיון לחסום את ייצור דודג': "לאחרונה נתבשרנו על ידי העיתונות כי משרדי הממשלה השונים עומדים לאשר תוכנית להקמת מפעל למשאיות בנזין באזור נצרת ויורכבו בו משאיות בנזין מתוצרת דודג'", כותבים מחברי המכתב בחברת ליאו גולדברג, מה שמסביר את החשש שהעלה בוסקנבאום מפני חשיפת התכנים בתקשורת כפי שצוין במכתב הקודם. לפי לשון המכתב המפורט: "כאזרחים ישראלים הרוצים בפיתוחה וביסוסה של כלכלת מדינתנו, אנו סבורים כי בתוכנית ההרכבה המוצעת יש משום חוסר ניצול יעיל של כוח אדם ומשום של בזבוז משאבים כלכליים".

המכתב של נציגי ליאו גולדברג מדגיש את יתרונות יכולת היצור של ג'נרל מוטורס ומדגיש כי "למשל במפעל ההרכבה בשווייץ וכן במפעלה באנטוורפן מרכיבה ג'נרל מוטורס החל באופלים קטנים וכלה בקדילקים גדולים".

במפתיע מתברר כי ישראל גם גייסה לעתים את החוצפה הנדרשת ופנתה ליצרני רכב כדי שייצרו רכבים בארץ. במכתב שנשלח ב־24 במרץ 1964 ממשרד המסחר והתעשייה, שכותרתו היא "סודי" ויועד למר נ. וידן, מנהל רשות ההשקעות באירופה, ציין השולח א. פרץ כי "הצעה שגובשה במשרדי הממשלה היא להגיע לייצור מכונית ישראלית אשר ייצור חלקיה השונים עלול להתחלק למספר מפעלים ואשר הרכבתה תעשה במקום מרכזי". בסוף המכתב צוין כי "לאור הקשרים שיש לכם כבר עם חברת קרייזלר וכניסתם לפעולה בארץ יחד עם תדיראן, אנו מציעים לברר בדרג מתאים ובתיאום עם אנשי משרד החוץ את האפשרות שייצרו מכונות בארץ".

כשניסו להגן על תוצרת מקומית זעומה 

הרפתקאותיה המוטוריות של ישראל אינן מוגבלות רק למכוניות בעלות ארבעה גלגלים. מתברר שגם יצרני אופנועים ניסו, ולרוב נכשלו. כך, במכתב בנשלח ב־13 באוגוסט 1964 מרשות ההשקעות למשרד המסחר והתעשייה מצוין ביובש: "בהמשך להתכתבות, אין כל סיכוי ליצור אופנועים ומנועים בארץ לפי הידע של חברת אנפילד המייצאת לארצות ערב ולא תהיה מוכנה לתת את שמה למוצרים שייוצרו בארץ, והשוק המקומי בארץ מצומצם ביותר ואינו מאפשר לייצר את המוצרים במחירים סבירים".

רויאל אנפילד הבריטית נחשבת גם כיום לאחת מיצרניות האופנועים הוותיקות בעולם אשר פעילה מ־1901 ומייצרת גם כיום אופנועים בהודו.

במקרים אחרים דווקא הרצון להגן על התוצרת המקומית הזעומה והנחותה מנע הזדמנות מיזמים אחרים. כך, במכתב שנשלח ב־22 במרץ 1965 אל מר י. גל מרשות ההשקעות מודיע המהנדס הראשי במשרד התחבורה כי אינו רואה עניין במשא ומתן מול חברת EMERY CARS. לפי לשון המכתב, "כידוע לך כבר מוכרים בארץ מכונית ספורט מפיברגלס, צברה של אוטוקרס".

הניסיון להגן על מכונית הספורט היחידה שחברת אוטוקרס הישראלית יצרה, אחות לסוסיתא, שהיתה רחוקה מאוד מלהיות באמת ספורטיבית, מנע את הרכבתה בישראל של אחת ממכוניות הספורט הנדירות ביותר בעולם: ה־EMERY GT היתה מכונית ספורט אשר יוצרה במספר מוגבל מאוד של עותקים והתחרתה בין היתר בנורבורינג הגרמני.