בשנים האחרונות חלה עלייה ניכרת בתפוצת רכבים חשמליים בעולם, ומגמה זו צפויה להמשך בעתיד. בנורבגיה, למשל, שיעור חדירת רכבים פרטיים חשמליים (כולל רכבים היברידיים) עומד על קרוב ל-30%. אבל בישראל זה לא ממש תופס.
שיעור החדירה של הרכב החשמלי בישראל הוא זניח - ודווקא אצלנו יש כמה יתרונות מובהקים לשימוש ברכב כזה. הבולט ביותר הוא כדאיות כלכלית: מחיר הדלק בישראל גבוה ביחס לשאר העולם, בעוד שמחיר החשמל הוא בין הנמוכים במדינות ה-OECD. יתרון נוסף הוא שטח המדינה הקטן יחסית - כלומר, מרחקי נסיעה קצרים, מה שמאפשר פריסת תשתית חשמל נוחה יותר.
אם כל הרכבים הפרטיים בארץ היו חשמליים, הציבור בישראל היה חוסך בכל שנה כ-4 מיליארד שקל כתוצאה מהפחתת צריכת הדלק ומהפחתת זיהום האוויר. גם המדינה הייתה נהנית, בכל שנה, מתמלוגים בסך של יותר מ-300 מיליון שקל מייצור החשמל הנוסף באמצעות גז טבעי.
ובכל זאת, המדינה לא מוצפת ברכבים חשמליים. ננסה להבין למה. החסם העיקרי של כניסת רכבים חשמליים לשוק הישראלי הוא העדר עמדות טעינה זמינות. למעשה, מדובר בבעיית "ביצה ותרנגולת": עמדות הטעינה לא מוקמות כי אין מספיק רכבים - ויבואני רכב לא ממהרים לייבא אותם כי אין מספיק עמדות טעינה. חסם נוסף הוא פסיכולוגי - "חרדת הטווח" של המשתמשים כתוצאה מקיבולת מוגבלת של הסוללה. הרי מי רוצה להיתקע באמצע הדרך הביתה כי "נגמרה לו הסוללה"? רבים מאיתנו גם עדיין זוכרים את ניסיון העבר הכושל של חברת "בטר פלייס" הישראלית, שנצרב עמוק בתודעה.
אז פסיכולוגיה ותירוצים זה טוב ויפה, אבל העובדות יכולות לשנות לכם את התפיסה המיושנת. נתחיל במשרד האנרגיה, שם התחילו להפנים את היתרונות למשק. לאחרונה פרסמנו כאן ב"גלובס" כי החל משנת 2019, משרד האנרגיה ישקיע 25 מיליארד שקל בפיתוח עמדות טעינה לרכבים חשמליים.כיום תוכלו לנסוע מרחק של 120-150 קילומטר עד שתצטרכו לטעון שוב את סוללת הרכב. עבור הנהג הישראלי הממוצע, המשמעות היא 3-4 ימים של נסיעה רגילה לגמרי. בעתיד צפויים להגיע לישראל גם דגמים בהם תספיק הסוללה לנסיעה של 200-250 ק"מ בין הטעינות. בשורה התחתונה? אם תעריף הטעינה יעמוד על כ-60 אגורות לקוט"ש, מחיר החשמל לצרכן ביתי היום, לנסיעה של 100 ק"מ נצטרך לשלם סך של כ-9 שקל בלבד - לעומת כ-60 שקל עבור אותה נסיעה ברכב רגיל.
חדשות קשורות
